גדיסמן נכנס לתחנה וראה את היומנאית מחייכת אליו:
"לא ידעתי שהיא כזאת יפה!"
"מי?"
"בלונדינית כזאת, עם פנים יפים. טיפה דומה לך."
"על מה את מדברת, חניתה?"
"הבת שלך" היא הצביעה על השולחן שלו ושם היא ישבה, מציירת.
הניירות שלו הוזזו הצידה והיא ישבה בכסא שלו, טושים צבעוניים
סביבה ומבטה מרוכז בציור. הוא שם לב שיש לה עגילים.
"היא הגיעה לפני חצי שעה, שאלה איפה אתה. אמרתי שאתה צריך
להגיע והיא אמרה שהיא תחכה לך. היא מצאה את השולחן שלך לבד
וביקשה לצייר. איזה מתוקה!"
הוא ניגש אליה והניח את ידו על כתפה. היא הביטה אליו רגע אמרה
"הי אבא" וחזרה לצייר.
"מה את עושה פה?"
"באתי לבקר אותך."
"ככה פתאום?"
"כן, ככה התחשק לי" היא הוסיפה עוד קו בפרצוף בציור שלה.
"מה עם בית ספר? ואמא? היא יודעת שאת פה?"
"לא."
גדיסמן נאנח.
"זה לא טוב."
"למה?" היא ציירה שערות והחליפה טוש והחלה לצבוע את הגוף
שציירה.
"כי את לא יכולה להיות פה עכשיו."
"בגלל הסידור שלך עם אמא?"
"כן"
"שילך להזדיין הסידור."
"איך את מדברת?"
היא הרימה את הראש מהדף.
"אולי מספיק עם ההצגה הזאת, אבא? שמעתי אותך ואת אמא מדברים.
אתם משתמשים במילה הזאת ובעוד כל מיני מילים."
גדיסמן הסתכל עליה וחייך קלות.
"טוב, יש בזה משהו. אבל אני לא יכול לקחת אותך בלי הסכמה..."
"אתה רוצה לראות אותי או לא?" היא חזרה לצייר.
"בטח! את יודעת שאני אוהב אותך" הוא ליטף את ראשה וחיבק אותה.
"אז אני נשארת."
"תגידי, קרה משהו בבית?"
"לא."
"בטוח?"
באותו רגע הגיעה אחינועם מאחוריו ולפני שהספיק לשים לב נישקה
אותו.
הילדה הסתכלה עליהם במבט קפוא.
"מי המתוקה הזאת?"
"הבת שלי."
"אה! נעים מאוד אני אחינועם."
"תגידי לה שלום."
"את שוכבת עם אבא שלי, נכון?"
אחינועם  נבוכה וגדיסמן גם. האנשים סביב ששמעו הפנו ראשיהם.
"אני החברה שלו."
"אז כן או לא?"
"כן" ענתה לאחר היסוס. הסובבים חייכו. גדיסמן הפנה אותם משם.
"איזה יופי" היא קמה מהכיסא.
"תראי, אני מצטער. לא סיפרתי לך. זה די חדש."
"אתה יודע גם לאמא יש חבר."
"כן."
"עכשיו רק אני צריכה למצוא."
השתררה שתיקה מביכה.
"אני יכולה לומר משהו?" אמרה אחינועם.
"מה?"
"את ילדה מאוד נבונה ואני רוצה לשאול אותך משהו."
"מה"
"אני יכולה להיות חברה שלך? באמת. לא בקטע של הצגה."
"למה לך?"
"כי אני אוהבת את אבא שלך ואני רוצה להיות חברה גם עם הבת
המקסימה שלו."
"מאיפה את יודעת שאני מקסימה?"
"הוא סיפר לי."
היא חייכה.
"טוב. אז בתור חברה שלי תגידי לו שיתן לי להישאר פה ולא לחזור
לאמא."
שתיהן הביטו אליו בציפייה שאין עליה עוררין.
"יופי. עכשיו אני צריך לשכנע את אמא שלך ואחר כך גם לקחת יום
חופש. המפקד יהרוג אותי!"
"אני אשמור עליה עד שתגמור היום."
הוא התקשר לאמה והיא הסכימה לאחר מאמצים מצידו והילדה ואחינועם
הלכו להן אחרי שהוא חיבק את הילדה שוב ונישק אותה ואז הביט על
הנייר וראה שציירה משפחה האבא האמא והילדה ביחד חבוקים אבל
הילדה בוכה והאבא מכוסה בטיפות דם.

"את אוהבת לשכב איתו? עם אבא שלי?"
אחינועם ניסתה לשמור על ארשת שלווה למרות שבערה מבפנים מבושה.
"כן. אני מאוד נהנית."
"זה משהו שכל אשה אוהבת?"
"כן, בדרך כלל."
הילדה חשבה רגע.
"אז גם אני אוהב את זה?"
"בטח. כשתאהבי מישהו. כמו שאני אוהבת את אבא שלך. זה דבר נהדר
כשאשה אוהבת גבר והוא אוהב אותה."
"אני לא מבינה מה נהדר בזה. לפי מה שיש בטלוויזיה ובבית שלי זה
הרבה צרחות ואלימות."
הייתה שתיקה לכמה רגעים.
"תגידי, אני כבר נחשבת אשה?"
אחינועם ראתה את העיניים הבהירות שהיו נעוצות בה.
"את כמו אשה רק קטנה."
"באמת?"
"עוד מעט כבר תרגישי את זה. עוד כמה שנים."
"מה? אני אצטרך חזייה ותחבושות?"
אחינועם חייכה.
"את מאוד חכמה."
"כן. כולם אומרים. איך זה היה פעם ראשונה כשקיבלת?"
"אה..."
"זה נראה נורא מלכלך ומגעיל בטלוויזיה. ואומרים שבנות נהיות
היסטריות בזמן המחזור."
"טוב, זה מאוד לא נעים. אבל אל תאמיני לכל דבר שאת רואה. זה מה
שיאפשר לך ללדת פעם."
הילדה הביטה אליה במבט ספקני.
"את ילדת פעם?"
"לא."
"את רוצה?"
"אולי."
"מאבא שלי?"
"כן. זה יכול להיות נחמד. אבל את יודעת משהו?"
"מה?"
"עזבי רגע את האמהות וכל זה. זה באמת חתיכת כאב ראש ולכלוך.
כשקיבלתי פעם ראשונה לא יכולתי לצאת מהבית. אנחנו מקוללות, רק
שתדעי. "
"באמת?"
"גם בהריון וגם במחזור. הסיפוק היחיד שנשאר לנו זה לשגע את
הבנים. רק אנחנו יודעות איך."
שתיהן צחקו.

גדיסמן הביט על המפקד.
"מה קורה עם התיק?"
"אין חדש. אבל יש כמה דברים שגילינו."
"נו? אני מקשיב."
"את הגופה הזיזו מאיפה שהיא נרצחה. היא לא נרצחה בגן ההוא. וגם
לא האחרות."
"אז?"
"זה דבר אחד. דבר שני הן כולן הלכו לאותו חוג בלט בשכונה
ההיא."
"ולאן זה מוביל אותנו?"
גדיסמן השפיל את עיניו.
"גדיסמן. אני מבין שאתה עסוק עכשיו הרבה עם העיתונאית במיטה
ועכשיו גם הבת שלך קפצה לבקר. אני מבין, תאמין לי. אבל אני
המפקד שלך, לא פסיכולוג. אני יכול להעביר את התיק למישהו אחר.
אבל אתה חייב להתאפס. לכולנו יש חיים פרטיים אבל העבודה זה
לפני הכל."