תשע שנים. תשע שנים שאנחנו באים, עומדים, ומדברים. ונזכרים.
והיום, תשע שנים מאוחר יותר, אנחנו עומדים מעלייך ומדברים על
פוליטיקה. ולמה לזה אין סיכוי להיות ראש ממשלה, ולמה זה צריך
להצטרף למפלגה של זה.
ואני חושבת, אם בעצם אכפת לך, אם משנה לך שאנחנו כאן מעלייך.
כי נכון שעומדים ונזכרים ומספרים, אבל אולי לך זה לא משנה.
ואולי אתה שם למטה צוחק עלינו, ודמעות של אושר נושרות מחללי
הגולגולת, איפה שפעם היו העיניים שלך.
מעניין מה היית אומר. לא שזה משנה. אתה כבר לא תאמר שום דבר,
אבל תמיד נעים לחשוב שהיית אומר משהו. הרי תמיד הייתה לך יד
בכל עניין, תמיד הייתה לך דעה על כל דבר, ואת זה אפילו אני
זוכרת. אפילו שהייתי ממש ממש קטנה כשנפטרת.
אני כבר לא תמימה, ממש לא, אבל חשבתי אולי, אולי היית יכול
לבוא ולספר לנו קצת על איך זה שם, איך זה אחרי. ואפילו להגיד
לנו מה יקרה, לספר את העתיד. זה יכול להיות נחמד. אבל כמעט
בטוח שזה לא יקרה. הרי איך יכולת לבוא? או אפילו איך היית נותן
סימן?
אם היית מושיט עכשיו יד, כזאת גרומה שכבר אין עליה הרבה בשר,
אולי הייתי מאמינה. אבל אני ריאליסטית רוב הזמן, ואולי זה חבל,
אבל רוב הסיכויים הם שהייתי בוהה בך בהבעה מטומטמת באוויר
ומסכמת את כל העניין בתור הזייה חד פעמית. הרי אתה מת.
בפעם האחרונה שראיתי אותך, היית כבר צמוד למכשיר כזה שהיה עוזר
לך לנשום. כאילו שאם היית מאבד אותו הריאות שלך לא היו ממשיכות
לעבוד. ועוד אחר כך אומרים שרופאים יודעים הכל. אז מה אתה
אמרת? זה לא שאני צריך את זה, פשוט יותר קל לי. יותר קל? לא
הבנתי. אתה רוצה יותר קל?
אז האשמתי את השנים. בכל זאת לא היית צעיר. באותו רגע כשראיתי
אותך לוקח שאיפה מהמשאף, הייתה לי תחושה שאם הייתי דוחפת אותך,
ובאמת שחשבתי על זה, היית מתפזר ברוח, ומה שהיה נשאר זה קצת
מילים מרחפות, בלי משמעות. והייתי רק בכיתה א'. לא שאני
מתיימרת לזכור בדיוק מה חשבתי, אבל אני באמת מאמינה שככה
הרגשתי. או לפחות אני מנסה לזכור את זה ככה. הזכרונות שלי מאז
לא ממש ברורים. קשה להודות בזה שהתקופה הכי יפה בחיים שלי עד
עכשיו, הילדות בקיבוץ, הייתה תקופה של נתק, אבל זה בדיוק מה
שהיא הייתה - משהו עמום שנשאר ברקע. קצת צורמת פה ושם, כי אני
עוד יכולה לראות את הצלקות שנשארו ממשחקים לא זהירים, אבל
בהחלט נעימה. רק אתמול נתתי טרמפ לזקן אחד שסיפר איך עם השנים,
הזכרונות הכי רחוקים מתחדדים. וחשבתי כמה זה חבל. כי רציתי כל
כך לזכור, ועכשיו.
ועכשיו... אולי אני גם לא זוכרת איך אתה נראה. אבל זה באמת
שטויות, הרי יש לנו תמונה שלך בבית. תמונה דווקא יפה, ואתה
מחייך חיוך עצוב כזה.
כל הזמן ניסיתי לשכנע את עצמי שאתה כן מחייך בשמחה אליי, או
לפחות אל סבתא שעמדה מאחורי המצלמה. אבל לא הצלחתי. אני אף פעם
לא הייתי טובה בשכנוע עצמי. והחיוך שלך נשאר עצוב.
ועכשיו כשאנחנו עוזבים אותך באדמה, בפעם התשיעית, אני יודעת
שיותר אני לא אחזור לכאן ככה. לא אותו דבר. אני לא אגיד יותר
בוגרת, כי אני לא ממש יודעת לשקר טוב, ואני גם לא אגיד אחרת,
כי בסך הכל לא השתניתי. אני חושבת שהמילה הנכונה תהיה יותר
שמחה. כי עכשיו אני מחייכת, ואפילו שאבא מסתכל עליי במבט קצת
מוזר, לא אכפת לי. אני יודעת שאם היית רואה אותי ברגע זה, היית
מחייך גם כן. ואני אפילו לא בטוחה שזה היה על זה שדוד יוסי אמר
שהאידיוט ההוא יזכה בבחירות. אני די בטוחה שהיית מחייך אליי.
וכשאני נכנסת לבית, ורואה את התמונה שלך על הקיר ממול, פתאום
אני די בטוחה שאתה מחייך בשמחה. לא - אני בטוחה שאתה צוחק.
חיוך זה דבר מדבק אומרים.
אבל אתה הרי יותר לא תחייך, סבא. ואתה גם לא תצחק. ואולי
הדמעות שיורדות לי עכשיו מהעיניים הן דמעות של אושר. אולי.