שלושה ימים עברו מאז.
שלושה הימים הכי ארוכים שיכלו להיות.
שלושה ימים שבהם היא לא הפסיקה לחשוב עליו.
על העיניים העמוקות שלו, על השפתיים הרכות שלו, על הידיים
השריריות שלו שעטפו אותה כל פעם מחדש.
היא לא הפסיקה לחשוב עליו.
היא לא יכלה להפסיק.
היא ידעה שאם היא תפסיק לחשוב עליו היא תפסיק לאהוב אותו,
ובפנים בפנים היא תמיד התפללה לרגע שהוא יחזור להיות איתה.
יחזור לחבק אותה כל פעם.
יחזור לאהוב אותה.
היא ידעה שזה לא אפשרי, היא ידעה שהוא לא יחזור.
היא ידעה שהוא עכשיו איתה, מי שפעם הייתה החברה הכי טובה שלה.
מי שהיא סיפרה לה הכל, כל מה שמציק לה וכל מה שקרה לה.
והיא, היא שמה על זה @#$ ולקחה לה את הדבר הכי חשוב לה בחיים.
הדבר היחיד שגרם לה כל פעם להרגיש טוב.
היא ידעה עד כמה היא אוהבת אותו, ובכל זאת לקחה לה אותו.
והיא, שפעם הוא החזיק אותה בזרועותיו,
רק יושבת וחושבת,
חושבת עליו, חושבת עליה, חושבת על שניהם ביחד.
והכאב לא מפסיק, הדמעות לא מפסיקות לרדת.
והיא, היא יושבת וחושבת,
למה הוא לא איתה?
למה הוא עם אחרת? |