ניסיתי לשנות ולהיות, ניסיתי לבלוט כדי לחיות.
הכל כל כך נורא וחסר תקנה, חסר תקווה.
כותבת ומוחקת וקוראת ופשוט מצטערת שלקחתי עוד נשימה.
אף סכין לא חדה מספיק כדי לחתוך את הכאב שלי
וכמה כדורים שאני לא אבלע לא יכהו את הסבל שלי.
אני מחפשת איזושהי נחמה בקיום של עוד אנשים שסובלים,
מחפשת עזרה, יד מושטת בתחינה, כל דבר. משהו אחד.
לפעמים אני לא יכולה לסבול יותר את החדגוניות הזו, את השיגרה
הזו
זה חוזר על עצמו כמו איזה תקליט שבור שמזייף שוב ושוב ושוב רק
להוציא את הצליל הזה מתוכי, למרות שיצרתי או בעצמי.
הוא כואב בלב, בנשמה, באיפה שאני לא יודעת איך להגדיר.
זה כל כך קשה לי לפעמים, להרים את הראש, לפתוח את העיניים.
להודות שאני כאן באמת, שאני כן אמיתית. אני מפחדת להודות, אני
מפחדת לדעת באמת שהכל זה אכן מציאות.
שהדמעות שבכיתי זה ימים שלמים לא סתם נספגו בשטיח אלא שרפו
חורים בלב שלי.
אני פשוט מצטערת שלקחתי עוד נשימה, שנתתי להכל לחזור על עצמו,
להיות שוב בי.
שוב זה קורה, אני רוצה להתפרק, למות, להישרף, שמשהו יקרה.
שיקברו אותי עמוק מתחת לאדמה, שם חם, ונעים, והתולעים שאוכלות
את הבשר שלי נהנות מהסבל הבלתי נגמר שלי.
די!