ראיתי אותם אתמול שם ביחד, יושבים בשקט בפינה של בית הקפה.
ראיתי אותם.
מהופנטת ושקועה.
הוא נוגע ביד שלה, לוחש לה משהו באוזן. היא נשענת כלפיו, מועכת
גופה אל גופו, קורצת, מחייכת, צובטת את בטנו. הוא ביישן,
מסמיק... אבל מותר לה, היא יודעת. הוא שלה. הוא יודע. הם
שייכים זו לזה.
הכי נוח בעולם, הכי פשוט והכי מוכר.

"די, לא נעים" ..
"ממי, לא נעים? אנחנו פה לבד..."

פה לבד? בכל זאת הם יושבים בבית קפה, מקום ציבורי, הרבה
אנשים, יושבים בפינה, זה לזו לוחשים. מביטים בעיניים, מרוכזים
רק בהם... שוכחים את העולם מסביבם, בשבילם הוא כבר מזמן לא
קיים.
בכנות ובחיבה, לא גולשים בתנועות, לא מגזימים במגע ועדיין
משדרים מעין אינטימיות אינסופית... צועקים אהבה.

ואני יושבת מסתכלת עליהם מרוכזת, תוהה... מציקה להם קצת, הם
כבר שמו לב שאני בוהה.
הלוואי וגם אתה היית מסתכל עלי כך... כמו שההוא מסתכל על ההיא
בפינה. מסתכל עלי כאילו אני הדבר שהכי היית רוצה לראות באותה
הדקה. היחידה בחדר בשבילך... אומר לי דרך העיניים עד כמה אני
יפה. כמה קשה לך להיות כ"כ קרוב אלי... איך אתה נאכל מתשוקה.
היית מספר לי שהחיוך שלי מאיר לך את הלב. מדגיש שכשאני עצובה -
גם לך זה כואב.

"תודה חמוד... "
"הכל בשבילך, מתוקה"

מתאמצת לצותת, קולטת פה ושם חצי מילה, מלים טובות, יפות,
מחממות את הנשמה. הם אפילו לא מרגישים בזה, אני בטוחה, זה בא
להם באופן טבעי, הקטע הזה עם השמות חיבה.
גם לזה אני מחכה... האדישות שלך הורסת אותי, כבר אמרתי לך.
אני רוצה להיות מהדביקים האלה, שלא יכולים האחת בלי השני...
אני רוצה להרגיש באמת עמוק בפנים שאתה זה "הגבר שלי"...  ככה
אתה כלפי העולם, ככה רואים אותך וככה מתייחסים אליך.
בשבילם - אנחנו שייכים זו לזה, כמו ההם בפינה.
אז למה לא? תחבק אותי, מול כולם, שידעו שאני איתך... לא כדי
לסמן טריטוריה, גם לא מתוך גאווה. סתם כי טוב לך להרגיש אותי
מוגנת מתחת לזרועות שלך. כי אתה מאושר שאני פה ממש במרחק שניה.
כי אתה רוצה שאני ארגיש טוב, רוצה שאהיה בטוחה.

הרי מייחסים אותי אליך. מדברים אלינו באותו משפט, כמו צירוף
מילים שכזה. צירוף מוזר הם חושבים. גם אני חושבת... מוזר מאוד.
מוזר מדי אולי. אולי מאלה שיותר מדי דומים או יותר מדי שונים,
מאלה היותר מדי רגישים או יותר מדי קשוחים. יותר מדי במשהו.
כאלה, לא מאוזנים.
חוסר תקשורת וחוסר הבנה, זו הבעיה שלנו. קל לאבחן? עכשיו נסה
לתקן...
אתה בחיים לא תבין מה אני רוצה, אני בחיים לא אגיד, כי בטח
תסרב להקשיב.. ואם אני אגיד - אתה פשוט לא תגיב. תחכה שאני קצת
אירגע. שאני אשב בחוץ אשאף קצת רוח קרירה. תחכה שאתרכך  ואכנס
שוב למסיכה. למסיכה המתחשבת, המבינה.
נוח לך ככה, אה!? מתאים לך המשחק שלי... משתלב מצוין עם המשחק
שלך. זוג שחקנים אנחנו...
אבל ההצגה נגמרה. כבר אין פה עיניים בוחנות, הקהל מזמן בבית
ואני לא שמה זין על הביקורות.
אתה פה... וגם אני. אז תסתכל לי בעיניים. כמו שההוא הסתכל על
ההיא...

נסתכל  בעיניים, תעטוף את ידי הקרה, תזמין אותי לבית קפה. נשב
שם בפינה.