לא יוליה של שום רומאו,
לא נכתבה לנו עלילה טנלובלית במילים גאוניות,
אנחנו לא שווים את זה,
לא הייתי בולעת רעל בגללך, גם לא דוקרת עצמי למוות,
רק בודד לי עכשיו בלילה, בודד לי בכפות של הרגליים.
לא צעקת לי אף פעם מהקצה של הרחוב "אוהב אותך"
רק לחשת בשקט בשקט עד שלפעמים גם אני לא שמעתי,
אבל הייתי קוראת אותך בשפתיים גם מבלי שיזוזו.
זה בסיסי , הכאב, אין אף אחד שדואג לי יותר.
ואני יודעת, כוס עמק, שאני לא יוליה של שום רומאו,
ושלא כתבת לי שיר אהבה רק ציטטת  אחרים, במילים משומשות.
לא הזדיינו כמו בסרט כחול גם לא ברעש וקול,
אבל ריק לי עכשיו מאחורי הברכיים, ריק לי מאחורי האוזניים
והכי ריק לי בשקע של הצוואר,
המקומות האחרים מתמלאים איכשהו אבל...
לא בישלת לי אף פעם ארוחת גורמה, עם נרות ויין, אבל
אני לא מצליחה לעשות את הרוטב ההוא עם החרדל
והאורז תמיד נדבק לי
ואף אחד לא שואל אם אכלתי היום ובכלל...
לא כותבת יותר על בדידות בשעות הקטנות של הלילה,
כשהנחירות שלך ברקע, אבל גם לא צוחקת יותר,
לא צוחקת יותר,
לא צוחקת יותר.