כשפקחתי את עיניי, הייתי בעולם נפלא, אין סוף טבע נפרש לפניי,
הבטתי לצדדים ולא ראיתי את עומר (אולי בגלל שזה היה עולם
נפלא), התיישבתי על הסלע שליד הנהר ומולי ראיתי שלט:"ברוכים
הבאים לגן עדן". גן עדן, הדבר האמיתי, מה קורה כאן? אני מתה?
איפה עומר?
"עומר! עומר קינמון!" צעקתי, אין קול ואין עונה.
"איש מכוער שאני מאוד שונאת" הוספתי, ואז הוא הופיע מולי, מחטט
באוזן עם יד אחת ועם השניה נופף לי לשלום. התקדמתי לעברו "עומר
מה קורה כאן?"
"אנחנו בגן עדן" חייך אלי - רציתי למות, יותר נכון רציתי לקום
לתחייה.
"אמרת שלא מתים מזה!"
"את לא מתה, את נעלמת זמנית מעל פני האדמה"
"זמנית?" שאלתי והוא הינהן בראשו לחיוב.
הסתכלתי לצדדים, רק טבע- ציפורים, עצים, מים ויצור בשם עומר
קינמון.
"את בטח תוהה איפה האקשן בכל הסיפור" הוא אמר והמשיך "בואי
אחרי".
אז הלכנו, אני והמוטציה, עברנו את יער החיוכים, נהר השמחה
ומערת האושר עד שהגענו אל מבנה ענק ולא ברור שהתגלה יותר מאוחר
כמטווח, נכנסנו פנימה.
עומר פתח את הארון והוציא משם את העוזי שלו, ואני לא מדברת על
עוזי חיטמן, עוזי הזה עדיין לא יצא מהארון, הוא צחקק קלות
והתחיל לצעוד לעבר המטרה, עמדתי לידו, הוא אמר לי להיות בשקט
ולא הם לא מופיעים, שתקתי.
"משה, כאן אלוהים מדבר אליך" אמר עומר ופתאום הופיע משום מקום
דוס והתחיל להשתחוות עד שמצא את עצמו שוטט דם על הרצפה, עומר
הציע גם לי לנסות "זה ממש קל- אני אדבר את רק צריכה ללחוץ על
ההדק"
"ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" צעק עומר
ומולנו הופיע עוד דוס אומלל שאחרי שתי שניות כבר היה חסר
נשימה, ופתאום זה הכה בי בהתחלה צחקתי אחר כך הבנתי שאולי
עשיתי מעשה לא טוב. "הוא חי ?" שאלתי
"כן אבל לא כאן" עיני התמלאו בדמעות
"הרגתי אותו?"
"אל תגידי לי שאיכפת לך מאיזה שהו יהודון"
"בימנו קוראים לזה בן אדם" הפצרתי בו
"יהודון, בן אדם, אותו הדבר, העיקר שאנחנו מעליהם!"
"לך לעזאזל" אמרתי והסתובבתי "אני רוצה הביתה, עכשיו"
"את לא יכולה לחזור עדיין לא ראית את משחטת התינוקות, את תמותי
על זה, יש שם תינוקות שאפילו..." אבל אני כבר התרחקתי ממנו,
אמא צדקה, לא נכנסים לכל חור שרואים.
חשבתי עד כמה שאני שונאת את עומר שהכניס אותי לזה, שבגללו אני
אלך לגהנום, חשבתי עד כמה אני לא רוצה לראות אותו יותר
בחיים.
"התגעגעת אלי?" הוא הופיע מולי, התעלמתי. פתאום הבחנתי באיזה
שלט: "חדר אלוהים- פנה ימינה" פניתי ימינה, לא ידעתי אם זה
הדבר הנכון לעשות אך ייאושי הפנה אותי ללא מחשבה, עומר הלך
אחריי.
הגעתי לעוד מבנה שעליו היה ציור ענק של פטיש ומגל , סטלין עמד
ליד האודיטוריום "אלוהים חזרת" אמר לעומר "להכין משהו לך
ולגברת, יוגורט עם כמה ילדים?"
"אתה יודע שאסור לאכול בשר עם חלב" אמר עומר
"בדיחה טובה" ושניהם השתוללו מצחוק
"משהו אחר" הוסיף סטלין "דם רוסי משובח?"
"בשמחה" ענה עומר "קצת אלכוהול לא יזיק לאף אחד"
נכנסנו לחדר האלוהים, סטלין הניח את הכוסות עם הדם הרוסי על
השולחן והלך.
"אז זהו זה- את יודעת"
"יודעת מה ?"
"שאני אלוהים"
עם כל הכבוד אלוהים אמור להיות סמל לשלמות לא איזה נמושה חובב
רקטומים, אבל כבר הבנתי שזה נכון ויהיה עליי להסתגל לעובדות,
אלוהים הוא נמושה חובב רקטומים ולא רק זה, הוא גם קומוניסט,
צמחוני, מתוסכל שסוגד להנדריקס, וודי אלן, יונה וולך ואיילת
השחר.
עומר חיטט באוזן בשנית.
שתקנו ובמשך כמה דקות רק לגמנו מהדם וחייכנו חיוכים נבוכים,
אחר כך - הלכנו לשחוט תינוקות , שיכורים ומרוצים .
כשיצאנו מהרקטום זה היה כמו לידה מחדש, שוקו לא הפסיק לנבוח,
אבל אני ועומר היינו שקטים.
שלא תבינו אותי לא נכון, זה שעומר אלוהים לא אומר שאני הולכת
להעריך אותו יותר, הוא עדיין אותו מכוער ואידיוט אבל עכשיו הוא
מכוער ואידיוט שמקנה לי זכות לרצוח אנשים וגם פראייר שמסיע
אותי ממקום למקום.
אז זהו, זה הסוף, הסוד שמעבר לרקטום, אני משארת שאף אחד לא
יאמין לסיפור הזה ומי שישמע אותו בטח ירגיש צורך עז להקיא,
להתעלף או להרביץ לי, אבל לי זה לא אכפת, אני כבר מצאתי את מה
שאף אחד עוד לא מצא, את מה שכולם מחפשים ללא סוף, המהות לקיום
של כולנו -את מה שמעבר לרקטום !
בימבה, בובי ובונבון, אני מאוד מצטערת, את הסיפור הבא שלי אני
אקדיש לכם, בנתיים הסיפור מוקדש לידידי היקר 'דוחף אצבעות לתחת
כדי לבדוק אם יש לו קקי' (עומר קינמון) ולכלבו הנאמן שוקו
ז"ל.
אתה מרוצה?!
שמן!
