אני אח"כ. אני בסדר. אני אסתדר. הצרכים שלי יחכו. השאלות שלי
ישאלו בסתר. את תשומת הלב שלי אקח אח"כ, אמצא איזה מישהו שלידו
ארגיש בטוח ואשלים את החסר. עכשיו הבמה שלכם, תהנו, תחיו, אני
אצפה וארשום לי הערות לאחר כך. כשיגיע תורי לחיות. בינתיים אני
לא רוצה להפריע, חס וחלילה. למה סתם לעשות בלגן? להפר את הסדר?
אז מה אם קצת לוחץ לי בחזה ונמאס לי לשתוק כל הזמן? לפחות אני
בריאה ויש לי מה לאכול, יש אנשים הרבה יותר מסכנים בעולם, עם
בעיות אמיתיות. אז אני אהיה אח"כ. ביג דיל.
אז זה גורם לי לשנוא את כולם. אז מה. גם זה יעבור. אח"כ. אני
אשב לבד ואכתוב הכל וכל התמונה תתבהר.
ולא יהיו יותר שנאה או כעס, רק תחושת השלמה משכרת. זה בעצם
בכלל לא מעניין להיות בפנים. בהווה. בדינמיקה. אני מעבר לזה.
הרבה יותר מעניין לנתח הכל. בעצם אין לי בכלל צורך שיתייחסו
אליי. אני לא צריכה כלום. כלום. כלום. כלום. הכל. אח"כ.