הוא ישב על הכיסא מולי בבית הקפה. מתנועע חרישית בקצב אחיד,
אחורה וקדימה.
ידו האחת מסלסלת שיערו וידו השניה מקרבת סנדוויץ רחב ומלא למדי
לפיו הבולס ולועס בין מילה ומילה.
''אז אתה מבין... אם אדם ממוצע יקבל כוחות על כן? אתה עוקב?''
עקבתי, ואישרתי זאת בהנהון קצר ושאיבת המילקשייק אייס-קפה שלי
דרך הקש בקול מצמוץ רעשני ''הוא יהפוך לסופר גיבור, או סופר
רשע, זה הוכח בכל הקומיקסים כן?'' הנהנתי שוב, תוך כדי גיששתי
עם הקש אחר שאריות מהמשקה שהיה ונגמר. ''אז מה מנע מאותו אדם
להיות גיבור או פושע לפני שקיבל כוחות העל? זו צביעות לא?''
הרמתי גבה, הייתה לו נקודה שם. לדוויד לא היו נקודות בדרך כלל,
בעיקר לא טובות. ''אז אתה חותר לזה שגיבור אמיתי הוא גיבור בלי
כוחות על? כי כל האחרים הם סתם פחדנים, שפחדו מלעזור וכל השיט
הזה?'' "בידיוק!'' הוא כמעט וצעק, מרים ידו שסילסלה שיערו
מעלה, כמעט ותולש את קווצת השיער, הוא פלט צווחת כאב ואחז
בקרקפתו. ''אז, הם גרועים יותר מאנשים שאפילו לא חושבים על
לנסות... כי הם רק, חושבים כמה הם רוצים לשנות ולא עושים כלום.
זו נקודה כלשהי אני מניח'' אמרתי בבלבול. ''אז לאן אתה מתכנן
לקחת את כל זה מכאן?'' "את מה?'', דוויד שאל תוך כדי מישוש
קרקפתו וניסיון להרגיע הכאב עם כוס האייס-קפה הריקה שלי.
''העלית נושא, מה איתו? מה המטרה? מה המשמעות?'' "איזו משמעות?
זה קומיקס'' הוא פלט באדישות. נאנחתי והעברתי עוד עמוד בחוברת
''סופרמן מת''