שרון ועופר היו חברים הכי טובים כבר המון זמן, מאז שעופר יצא
מהבית חולים הזה ורץ לכביש, שרון כמעט דרס אותו וככה הם הכירו.
עופר הוא קצת דפוק, אומרים שאחותו הפילה אותו על הראש שהיה
ילד. שרון הוא סתם מישהו ממש לא מישהו מיוחד, עם עבודה סתמית
וחיים סתמיים.
הם ישבו בפאב שלהם, "אנגלי שחור", בפינה הרגילה ושתו את הבירה
הרגילה כמו תמיד, ודיברו.
"אתה יודע שיום יבוא ותמות, נכון?" שאל עופר את שרון כשעל פניו
מבט אשר מודה שהשאלה היא שאלה רטורית. "כן, נו...?" ענה שרון
למרות שידע שאין צורך. "אתה חושב שתגיע לגן עדן?" המשיך עופר
במטרה להגיע לנקודה שרצה להבהיר. "כן. ברור שאגיע לגן עדן, למה
אתה שואל?, אתה מכיר סיבה שבגללה לא אגיע?" שאל שרון בתום לב.
"ומה בעניין הערבי?" שאל עופר. "ומה אתו?" השיב שרון. עופר
שהבחין ששרון מפספס את חשיבות העניין, הרגיש שעליו להציג את
הדברים: "אנסת את אישתו, אז ירית בו כי היא לא סיפקה אותך, אז
חזרת אליה, אנסת אותה שוב ואז את הבת שלה, בסוף בשביל לסגור את
העניין רוקנת להם את הדירה. רק פה עברת על שלוש ארבע דיברות
וזה היה רק לפני שבועיים, זה לא מדאיג אותך?". "הממ..." הרהר
שרון ואז אמר: "יודע מה?... יכול להיות שאתה צודק אבל לפי
התיאוריה שלי כולם מגיעים לגן עדן. אתה מכיר את זה שאתה טס,
אתה הולך לשדה תעופה, ולפני שאתה עולה למטוס אתה נכנס
לדיוטי-פריי?, אז לפי דעתי ככה זה כשאתה מת, כולם מגיעים לגן
עדן, אבל ההבדל בין הרעים לטובים הוא כמה זמן נותנים לך להנות
ממנו, כמו בדיוטי-פריי יש את האלה שמגיעים וישר צריכים לעלות
על המטוס ויש את האלה שיושבים שם שעות וימים... ונצח אם אתה
באמת טוב. ככה זה, אתה מגיע לגן עדן, ולפי כמה היית טוב או כמה
היית רע, מעבירים אותך לגהנום אחר כך." "אז אם ככה כולם גם
מגיעים לגהנום!" העיר עופר. "כולם חוץ מהממש טובים, הם נשארים
שם לנצח" תיקן אותו שרון. "וואו נצח הה...?" התרשם בקול רם
עופר. שרון חשב על משהו שהצחיק אותו והחל צוחק לפני שאמר: "כן,
נצח במקרה של שביתה!" צחק שרון צחוק שיכורים גדול שהפך לשיעול
מעשנים ונגמר ביריקה שכוונה לרצפה. המלצרית שראתה הביטה בשרון
במבט כעוס ואז אצה לנקות.
שניהם שקעו במחשבות ולא דיברו דקות ארוכות. עופר התמלא שימחה
מהידיעה החדשה שהוא הולך לפחות לבקר את גן עדן גם אם הוא רע.
שרון, לעומת זאת דמיין את הבת הכוסית של הערבי והתחיל לעלות
קצף בצידי הפה.
עופר היה זה ששבר את השתיקה: "ותגיד לי שרון, זה נכון גם
לחיות?" "לחיות?!!" שאל התדהמה שרון. "כן, לחיות!" התעקש עופר.
שרון התעצבן ואמר בכעס: "מאיפה אני אמור לדעת אה?!, יא מזדיין.
זאת תיאוריה, אידיוט, אין לי את כל החוקים שלה." שרון הביט
בעופר המבט קשה. מבטו של עופר היה מבולבל, הוא לא הבין מה עשה
לא נכון. שרון אסף את הסיגריות שלו, נעמד על רגליו ואמר: "קום,
בוא נלך, אתה כבר שיכור. שלם למלצרית!" שרון החל לצעוד לכיוון
היציאה מהפאב. עופר היה עדיין מבולבל מההתפרצות של שרון והוא
גם הרגיש מתוסכל מהעובדה ששוב הוא משלם. עופר ראה את שרון מחוץ
לפאב ורצה להזדרז ולהדביק אותו. הוא הוציא כמה שטרות מקומטים
מהמעיל ויצא מהפאב כמעט בריצה.
מחוץ לפאב שרון הסתכל בשעונו. השעה הייתה חמישה לשלוש בבוקר.
"אין לי זין לחזור למטומטמת הזאת, בוא נסתובב קצת" הציע שרון
וכך עשו.
הם התחילו להלך האזור התעשייה, שרון הבחין שעופר עדיין מבואס
מהשיחה בפאב. "אתה יודע?, יכול להיות שזה עובד גם עם חיות."
אמר שרון למרות שלא האמין בכך אבל רצה להרגיע מעט את עופר.
"כן?..., טוב מאד." אמר עופר כשהוא חושב על "אילוז", עכבר אהוב
שהיה לעופר בימיו העגומים בבית החולים.
הם המשיכו ללכת בדממה מוחלטת. לאחר בערך עשר דקות היה זה שוב
עופר ששבר את השקט, הוא לא יכל להתאפק והוא היה חייב לשאול אם
יש אלוהים. "לא." ענה חד משמעית שרון. "אז מה עם כל הגן עדן
הזה והדיוטי פריי והגהנום הזה אם אין אלוהים?" ניסה עופר
להבין. שרון הסביר: "מדובר במצב נפשי כמה דקות או שניות לפני
שאתה מת, אחרי שאתה מת אתה פשוט מפסיק לחיות." עופר חזר לחשוב
על "אילוז", עכשיו שהוא שוב פעם סתם מת.
"אז תגיד לי, אם אין אלוהים אז מאיפה באנו?" שאל עופר. "מה זאת
אומרת "באנו"?". ניסה להבין שרון. "באנו, הופענו, הגענו האדם
והחיות והעולם, הכל!" הסביר עופר. "אה! כמו כולם." התחמק שרון
"כמו כולם?!" שאל עופר כשהבחין בהתחמקות של שרון. "כן! כמו
כולם! יאללה, מספיק פילוסופיה ללילה אחד. בוא נלך לזונות, רוצה
לעשות חצי-חצי?" סגר שרון את השיחה. "בסדר אבל תבטיח לי שמחר
תגלה לי." עופר התחנן. "בסדר, בסדר..." אמר שרון "בוא נלך לקבל
מציצה או משהו." |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.