זה כמו שקנית את חייך בהון ואז אחרי שמתת... התחילו לחלק אותם
בחינם
חחח... גיחכתי בציניות, עמדתי שם. פשוט עמדתי. לא בעמידה
הרגילה שלי, בעמידה אחרת.
כוסעמקקק... למה לי זה קורה תמיד?!
מה אני עשיתי רע שהם לא עשו? מה?
התחלתי ללכת בין השבילים הלבנים, ממלמלת לעצמי בכעס
ואולי הכעס הוא רק תחפושת? אולי זה בכלל שמחה? או כאב?
דווקא היה לי נחמד שם, הכל היה טהור ונקי. המיטות היו ממש
נוחות!
אבל איכשהו, משהו היה חסר. בעצם... בכל חיים נורמליים משהו חסר
לא?
אם לא היה חסר זה היה מושלם, ואם זה היה מושלם....
טוב, מספיק לחשוב! אני גם ככה קרובה אליו יותר מדיי
אז ציירתי עם קן ומכחול וצבעים והכל! ציירתי פרחים, ירוקים,
עם גבעולים תכלכלים.
אלה היו הפרחים שלי. ככה אהבתי אותם, שונים.
וציירתי בית, לא היה לו גג, בית בלי גג. זה מה שציירתי!
וציירתי שמיים. כמו שהכרתי אותם, הם היו כחולים. אבל פה הם היו
לבנים.
וציירתי שמש. חצייה היה ורוד וחצייה היה שחור.
אהבתי לצייר, יכולתי לצייר כך כל אחר הצהריים, אבל הזמן עובר
לו - ולי יש דברים לעשות.
אז התחלתי לכתוב - כתבתי.
כתבתי על פרחים ירוקים עם גבעולים תכלכלים וכתבתי על בית בלי
גג,
על שמיים לבנים ואפילו על שמש צבעונית.
והייתי בשצף הכתיבה אך בדיוק הביפר צפצף, כמו תמיד-בזמן הכי לא
מתאים!
ממ... זה מקרה לפני כמה ימים, זה שגנב לי את המשרה לא הצליח?
הא! מעניין מאוד
ירדתי מהר למטה, יעדי הוא בית החולים האזורי שבו עבדתי זמן די
רב.
נכנסתי לבית החולים, הישר לחדר ניתוח הגופות, חדר שבו ביליתי
את מרבית שעותיי.
על השולחן שכבה גופה מכוסה בכיסוי שחור. התחלתי לבחון אותה
מהרגליים תוך כדי שאני מפשיטה את הכיסוי ממנה והמשכתי כך כשאני
מעלה את הכיסוי, חושפת אגן, חזה גרון...
ואז באותו הרגע שבין הנשיפה לשאיפה - גם נשמתי מתה. |