אתמול אבא אמר לי שהוא אוהב אותי,
שהוא תמיד יהיה כאן וישגיח שאני בסדר
ועכשיו אני פשוט לא מבינה מה קרה לו.
הוא הרי הבטיח אתמול והיום הוא נסע.
היום בבוקר צילצל הטלפון ואמא ענתה,
היא נראתה מודאגת ולא עם החיוך של תמיד.
סבתא חיבקה אותי ולא רצתה לעזוב,
אמא ניתקה והתחילה לבכות ואני עדיין לא מבינה,
איך אבא נסע דווקא כשאמא עצובה.
הלכנו היום למקום כזה עם הרבה קופסאות עם שמות
והכל היה מקושט בפרחים ואבנים,
מקום מאוד יפה.
וגם אנחנו הוספנו קופסא, עם הקדשה לאבא,
שכשיחזור הוא יוכל לשמוח מהמתנה שהכנו לו
במקום היפה הזה.
גם על הקופסא שלו שמנו פרחים
ואני ציירתי לו ציור שלי, שלו, של אמא ושל סבתא,
ליד בית עם עץ וגינה וקופסא עם השם שלו.
הגננת אמרה שאם אני צריכה משהו,
אני יכולה לבקש והיא תעשה הכל כדי לשמח אותי,
פתאום כולם כל כך נחמדים אליי,
איזה כיף לי שאבא נסע.

אחרי חודש...

היום אני ואמא הולכות לקשט לאבא את המתנה,
שישמח כשהוא יחזור, שיהיה לו טוב כמו שלי טוב.
שידאגו לו וישמחו אותו,
כמו שאותי משמחים מאז שהוא נסע.
השארתי לו פרח על הקופסא,
מקווה שהוא יאהב אותו כשהוא יחזור...
אני מרגישה שהוא נסע למקום מאוד רחוק ולהרבה זמן.

אחרי שנה...