[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ע. כפיר
/
מציאות מדומה

שוב התעוררתי מזיע ומפוחד.
הסתכלתי לשמאלי, היא עדיין ישנה.
קמתי מהמיטה הקרה.
התחלתי ללכת בצעדים כבדים לעבר חדר האמבטיה כדי לשטוף את פניי
ולהירגע.
כמו תמיד נעמדתי מול הראי הגדול שסדק אלים עובר בו לרוחבו.
התבוננתי על דמותי הסדוקה גם היא, מנסה להבין למה הרשיתי לעצמי
להגיע למצב של חוסר שליטה על חיי, למצב שבו לא אני הוא המקבל
את ההחלטות שאמורות להיות שלי.
"למה" , מלמלתי את המילה הזו פעמים רבות, כאילו היתה מנטרה, עד
שהשתלט עליי התסכול ולא יכולתי להזיז שפתיי.
גם לאחר אחת עשרה שנה, חוסר האונים פוגש בי ברגעים שקטים
ובודדים כמו הלילה.
"למה?!" צעקתי והכיתי בשיש הרטוב מדמעות.
לרגע חששתי שהיא תתעורר משנתה.
"זה בסדר" , הרגעתי את עצמי, "הרי אף אחד לעולם לא יוכל לשמוע
צעקה אילמת שכזו".
חזרתי לשכב במיטה, היא עדיין ישנה.
שוב מתרוצצות בראשי אותן המחשבות על אהבתי הראשונה, האמיתית,
היחידה.
מאז אותה פרידה כואבת - חיי השתנו מקצה לקצה.
כבר אחת עשרה שנה שאני חי חיים של אדם אחר.
"זה לא אני" , אני אומר לעצמי, מנסה להבין איך נקלעתי למציאות
הזו.
מציאות שבה אני חי עם אישה, יפה ומצליחה שאוהבת אותי, מציאות
שבה אני מגדל תינוק תמים כל כך, שרק רוצה להתפתח ולגדול להיות
מי שהוא.
ממש כמו אבא שלו, כשעוד היה נער בן שמונה עשרה.
המחשבות התישו אותי. עייפתי ונרדמתי.
ובחלום אני נער תמים בן שמונה עשרה, בימים הספורים שלפני
הפרידה הלא רצונית מאהבת חיי האמיתית. ממך.
והנה אני ואתה, מחובקים, מאוהבים.
איך שאתה נוגע בי, חום גופך, מגע עורך, קול צחוקך.
כל כך התגעגעתי.
והנה אני יושב עם הוריי, מתוודה בפניהם ומספר להם את הסיפור
שלי ושלך. את האמת עלינו.
את האמת שלי.
אבא שומע, צועק ופורץ בבכי.
אמא מבינה, מעודדת ובוכה.
והנה אני רואה את אבא אומר שהמשפחה לעולם לא תקבל אותי כמו
שאני.
הוא לא הותיר לי ברירה, "זה או אנחנו או הוא", הוא אומר.

דבר כזה מעולם לא חשבתי שיקרה.

אני פורץ בבכי. מודיע לך שאני בדרך אליך.
מתאמץ לראות לאן אני נוסע מבין הדמעות שמנסות לעכב אותי, לגרום
לי לחשוב שוב אם באמת כדאי לי לנסוע אליך ולקבל החלטות במצב
שכזה.

והנה אתה ואני, בפעם האחרונה ביחד, בוכים ומחובקים יחד במאזדה,
למשך שעה.
נפרדים..
לא נותרה לי ברירה, לפני אחת עשרה שנה..

התעוררתי.
אני שוכב על המיטה בחדרי.
אמא נכנסת, "הכל בסדר כפיר? אתה לא מרגיש טוב?", היא שואלת.
לא שמעתי מה אמרה, אבל בכל זאת הנהנתי בהסכמה כדי שתלך, שאוכל
להיות שוב לבד, עם עצמי.

"אתה חייב להפסיק לחשוב בצורה כזו על העתיד", כעסתי.
יהיו לך חיים מאושרים ובריאים יותר בלעדיו", הכרחתי את עצמי
להאמין.
"אתה עדיין רק נער בן שמונה עשרה. אתה תחייה ותראה, שהדמיונות
לא יהפכו למציאות המדומה, בעוד אחת עשרה שנה.."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האיבר הארוגני
של המשמעת-ממוקם
אי שם בפי
הטבעת.



צביה-נגד המרצים
לספרות.



תרומה לבמה




בבמה מאז 15/1/05 12:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. כפיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה