"לבנות משפטים חדשים ממילים ישנות"

חורחה לואיס בורחס, האלף, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן
קריאה, הספריה החדשה, מספרדית יורם ברונובסקי, 2000.

מפתה לכתוב ביקורת על בורחס כדרך בה הוא כתב ביקורת ספרים:
להתייחס אליו כאל דמות בדיונית, אולי להמציא בורחס אלטרנטיבי,
ברזילאי במקום ארגנטינאי, יליד 1904 במקום 1899, שאת שמו הוגים
בורח(A)ס ולא בורח(E)ס, והוא בעצם בורחס האמיתי, כותב
"בדיונות" ו"האלף", ששמו הוסתר במהלך השנים, וכמעט נמחק, פרט
לראיון קצר בעיתון בריטי שכבר נסגר, והערת שוליים קטנה
באנציקלופדיה נדירה שיצאה לאור בשנת 1957 בריו-דה-ז'נרו
במהדורה מוגבלת, ואותה קניתי בשנה שעברה בחנות ספרים נידחת בעת
שיטוטי בעונת הקרנבל.

בורחס (הארגנטינאי) כתב בפרולוג ל"גן השבילים המתפצלים", החלק
הראשון של "בדיונות" שיצא לאור ב-1941: "טירוף מייגע ומדלדל
הוא חיבורם של ספרים רחבי-יריעה, הרחבת הדיבור על פני חמש מאות
עמודים אודות רעיון שלהצגתו המושלמת בעל-פה די בדקות אחדות.
דרך פעולה טובה יותר היא לדמות שספרים אלו כבר קיימים ולהציע
סיכום, פרשנות". באפילוג ל"האלף" שיצא לאור בשנת 1949 ציין
בורחס כי כל סיפורי הקובץ, מלבד שניים, שייכים לז'אנר הפנטסטי,
הז'אנר שהוא תרם רבות לפיתוחו, להרחבתו ולביסוס מעמדו
כבן-תחרות שווה (ולפעמים מוביל) מול הספרות הקונבנציונאלית.
אחרי שקראת בבורחס, שוב לא תדע מה אמת ומה בדיה.

חמישה מתוך שבעה-עשר הסיפורים שב"האלף" תורגמו כבר בשנת 1975
על ידי יורם ברונובסקי בספר שהכיל אסופה של טקסטים קצרים,
סיפורים ומסות של בורחס (הספר תורגם תחת הכותרת מוליכת השולל
"גן השבילים המתפצלים"). עכשיו מציעה "הספריה החדשה" תרגום מלא
של "האלף", והמתרגם כעבור חצי מאה הוא שוב יורם ברונובסקי
המוכשר (ב-1998 יצא ב"ספריה החדשה" תרגום משלו ל"בדיונות").
התרגום לחמשת הסיפורים שכבר הופיעו בעברית מתיימר להיות חדש,
ויכול לתת לנו הצצה חטופה לשינויים בשפתו של ברונובסקי
ובשפתנו, אך מלבד התאמות מעטות ברוח הזמן (בימינו אין
אספקלריות, יש מראות), ניכרת בעיקר עקשנות להוכיח שהתרגום הוא
אכן חדש, ומילים נרדפות מתחלפות ביניהן ללא סיבה, וסדר המילים
במשפט מתהפך.

התוספת האמיתית והנפלאה היא הערות עורך לסיפורים שצורפו בסוף
הספר והן מאירות עיניים ומחכימות. קורא משכיל המבקש להתחרות
בידענותו של בורחס מוזמן להתעלם מהן ולהעזר רק בכוח זכרונו,
ובספריה הקרובה למקום מגוריו (או האינטרנט). אני העדפתי להרים
ידיים מראש: בורחס קרוב ממני לדקויות תיאולוגיות מופלאות,
לחכמי התלמוד והקבלה, להיסטוריה של האיסלאם, לממציאי שפות,
למהדורות של אנציקלופדיות עתיקות ולאישים מן החיים
הארגנטינאיים. אך מדי פעם, כמו בסיפור הראשון בקובץ,
"בן-האלמוות", הולכת ההערה רחוק מדי: מי שיציץ בה יגלה מוקדם
מדי מי הוא אותו בן-אלמוות יווני מופלא ששנותיו הארוכות השכיחו
ממנו את עברו. אני הייתי ממליץ לקרוא הערה זאת רק בסוף
הסיפור.

בורחס ב"Deutsches Requiem" עושה חשבון עם הנפש הגרמנית בצורה
שאחרים לא ניסו, זמן קצר לאחר תום הנוראה שבמלחמות. בסיפור
"חיפושו של אברואס" נוגע בורחס בעולם המוסלמי הקרוב ללבו ומספר
על מלומד הכותב פירוש לאריסטו, ומנסה לגלות את פשר המילים
"טרגדיה" ו"קומדיה" בעולם ללא תיאטרון, כאשר אין איש סביבו
היכול לעזור לו. ב"כתב האל" עולה מחשבה בלבו של אסיר שאולי כל
הסודות, כל הידע האלוהי, הוצפנו בדבר אחד, למשל: בעורם החי של
היגוארים.

הסיפור האחרון, והארוך ביותר, "האלף", הוא שיאו של הספר.
הסיפור מתחיל בבוקר פברואר לוהט שבו מתה ביאטריס ויטרבו.
המספר, בורחס, מבחין כי העולם ממשיך בשינוייו היומיומיים
ומתרחק מביאטריס. בבית אביה ביום הולדתה בסוף אפריל, הוא פוגש
את קארלוס ארחניטו דנרי, משורר נלהב הכותב פואמה בשם "כדור
הארץ" בשלמות צורנית ובדיוק מדעי. בורחס מבקש ממנו להקריא לו
מעט מן הפואמה ומוצא אותה חסרת עניין. והיא בינתיים מתארכת
וגדלה למימדים מפלצתיים. יום אחד מתקשר דנרי לבורחס, נזעק שאת
בית אבותיו, ביתו הישן, עומדים להרוס, בכדי להרחיב בית קפה
אופנתי. בלי הבית, מסביר המשורר, הוא לא יוכל לסיים את הפואמה,
כי "בפינת המרתף יש אלף... אלף היא נקודה במרחב שנכללות בה כל
הנקודות האחרות." בורחס לא מאמין ושואל "האם לא שורר במרתף
חושך גמור?" ומודיע שהוא מיד יבוא לראות. הסיפור נקרא בספרדית
"El Aleph", שהיא, מסביר בורחס לקורא הספרדי, האות הראשונה
באלף-בית של שפת הקודש, כי האלף היא "המיקרוקוסמוס של
האלכימאים ושל המקובלים". בטיוטה מוקדמת השתמש בורחס במקום בשם
"האלף" במילה הערבית "מחראב" (על פי ההערות ה"מחראב" היא גומחה
במסגד, שלידה ממוקם המנבר, הדוכן שמעליו נושא האימאם את
דרשותיו, וסביבה מתארגן המבנה האדריכלי לעבר מכה).

באנציקלופדיה אותה קניתי לפני שנה מצוטט בורח(A)ס (הברזילאי):
"אנחנו מנסים לבנות משפטים חדשים ממילים ישנות. זהו המאמץ
הפרדוקסלי לתאר את האחר באמצעות המוכר". סופרים רבים כשלו
במאמץ זה. בורחס הצליח.