אלכס אפשטיין, אודיסיאה, הוצאת כתר, סדרת כתרים, 2001.

בימים אלו יוצא לאור ספר חדש לאלכס אפשטיין, "לכחול אין דרום",
והחלטתי לפרסם כאן ביקורת ספרים שלי על אחד מספריו הקודמים,
"אודיסיאה", שנכתבה לפני כארבע שנים, וכוללת בתוכה ראיון עם
אפשטיין.

אודיסאוס קם ויוצא למלחמה. סיפור כזה מוכר לכולנו. הוא מפליג
בראש צבא. ועשר שנים הוא צר על טרויה עד שהוא מחריבה. ועכשיו
מתחיל המסע שלו חזרה הביתה, אל עירו איתקה ואל אשתו פנלופה.
בדרך הוא חייב לעבור הרפתקאות: הוא יעקור את עינו של קיקלופ
נורא, יעורר את כעסו של פוסידון אל הים, ירד אל עולם המתים
ויחזור, יילכד באי של הנימפה קליפסו, יתעמת עם המכשפה קירקה,
יפגוש את האלה אתנה, יזכה לשמוע את שירתן של הסירנות... בסוף
ישוב אודיסיאוס אל ארמונו, ויתאחד עם אשתו, לא לפני שהוא ישיב
למחזריה כגמולם (פנלופה שמרה לו אמונים. הוא פחות).

מאז סופר הסיפור הזה ביוון לפני כמעט שלושת אלפים שנה, הוא
חוזר וצץ ומופיע, בכל דור ודור, בכל מקום ומקום. אולי כי זהו
הסיפור העתיק ביותר, הבסיסי ביותר, המשותף לכל תרבויות העולם:
השיבה הביתה. כך זכינו לראות לאחרונה את העיבוד המקסים שעשו
האחים כהן לסיפור אודיסיאוס (המתרחש הפעם בארצות הברית של
אמריקה) בסרטם המלא הומור וחיים: "אחי, איפה אתה?" בספרות
העברית לא נעשו מעשים כאלו. ופתאום קם סופר צעיר (בן 30.
סופרים נשארים צעירים עד שנות השבעים לחייהם), ומחליט לכתוב את
האודיסיאה. אלכס אפילו מכנה את המעשה שלו "קאבר" בחצי חיוך.
אני מנסה לאלץ אותו להצטדק על הבחירה (אין לך סיפורים משלך
לספר?), והוא לא מוצא סיבה לכך. הספר הזה הוא לחלוטין שלי, הוא
אומר, ומסביר שהסיפור נפלא בעיניו, העלילה נהדרת. אולי, הוא
מציע, יש הרבה אודיסיאות בעולם, ואחת מהן היא שלי.

אלכס אפשטיין עלה לארץ כשהוא היה בן שמונה, בשנת 1980. זאת
היתה האודיסיאה האישית שלו (לדבריו סיפור האודיסיאה מאוד
רלבנטי לחברה הישראלית, שהיא חברה של מהגרים. כל אחד כאן עשה
מסע). כשהוא סיים את התיכון הוא פנה ללמוד הנדסת אלקטרוניקה.
זאת לא היתה אופציה ריאלית להיות סופר בגיל 18, הוא מסביר, אבל
גם ההחלטה הזאת, באשר ללימודים, לא באה מתוך בשלות אמיתית (מי
בשל באמת בגיל 18?). הוא שירת כעתודאי בחיל הקשר, והספיק לפרסם
שני ספרים במהלך השירות: ב-94' יצא קובץ סיפורים קצרים שלו,
"הכלב שדיבר על המלחמה", בהוצאת זמורה-ביתן, וב-98' יצא
"אהובתו של מטפס ההרים", בכתר. אחרי שנה בקבע, במהלך מפתיע
בהגיון שלו, צה"ל השתכנע שהעובדה שהוא סופר מהווה נימוק מוצדק
לשחרר אותו מן הצבא. אלכס עבד עוד שנה אחת בהיי-טק, ומאז הוא
משקיע את כל זמנו ומרצו בספרות (ב-99' יצא ספרו "מילון מהפך"
בהוצאת גוונים).

כשאני שואל אותו איך קיבלו הוריו את המעבר מהיי-טק לספרות, הוא
עונה בלי מרירות: פעם היה יותר מכובד להיות סופר מאשר להיות
איש היי-טק, והוריו עוד שייכים לדור ההוא. הוא ידע מגיל צעיר
שהוא רוצה לעסוק בכתיבה, אבל זה היה חלום מסובך כלכלית. ובכל
זאת, הוא מזכיר, רוב האנשים לא עושים את מה שהם באמת רוצים,
והנה הוא הצליח, והמילה הזאת, "אושר", היא אולי קצת גדולה או
מפחידה, אבל זה הרי כל העניין, בסופו של דבר.

והנה נכתבו כאן כבר הרבה מילים, ולא מספיק מהן על האודיסיאה
(למה יש צורך לספר על המעבר ה"דרמטי" מהנדסה לספרות כשעוסקים
בסופר שכבר ארבעה ספרים מאחוריו? והאם המעבר אכן כל כך
דרמטי?). אלכס מסביר את השינויים שהוא לקח לעצמו את החירות
לעשות: באודיסיאה של הומרוס, לדוגמא, הומרוס לא מופיע. אצל
הומרוס המכשפה קירקה היא צעירה, ואודיסיאוס בוגד בפנלופה גם
איתה. אצל אלכס היא מכשפה זקנה. תפקידם של האלים גם הוא השתנה,
והם אינם סיבת הסיבות (בימינו, מזכיר אלכס, יש צורך בסיבות
פרוידיאניות). על דברים אחרים הוא הקפיד לשמור: על רצף התחנות
אותן עובר אודיסיאוס בדרכו לאיתקה, וכן על הזמנים.

אל תוך הסיפור העתיק מתגנבים מדי פעם רסיסים מן המציאות שלנו
(לפעמים נוגים ולפעמים הומוריסטיים). למשל: שורתו הנפלאה של
יהודה עמיחי "אני רוצה למות על מיטתי" (מתוך שיר בו הוא כותב
"אני תמיד מעטים והם רבים". אני ולא אנחנו), חיילים בטרויה
"שוברים זה לזה זרועות בעזרת ניצבי חרבות כדי לזכות בפטור
ובכמה שבועות מנוחה", החבר סטאלין משתלב בסיפור בטבעיות, וכך
גם מוזיקה אלקטרונית, בתי קפה, חנויות ספרים, סיגריות, קולנוע,
רסטות, עיתונים והמונדיאל של שנת 82'.

ועכשיו תור המחמאות, להן אלכס אפשטיין באמת זכאי: מדובר במעשה
אמיץ, לקחת את אחת היצירות החשובות ביותר בתרבות יוון, ולהחיות
אותה בעברית עכשווית, עם קצב כתיבה של סופר פוסט-מודרני,
המשולב ביכולת קשב לדמויותיו כשל סופר מן העידן
הטרום-פוסט-מודרני. לקורא הישראלי מזומנת חוויה נפלאה: לכמה
שעות הוא יכול לצאת למסע עם גדול אנשי המסעות בעולם, ולשכוח,
לפחות לפרק הזמן הזה, את המקום ממנו הוא יצא למסע.