[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ערביות, יהדות, ציונות - מאבק זהויות ביצירתם של יהודי עיראק /
ראובן שניר / הוצאת מכון בן-צבי / ירושלים תשס"ה / 2005 / 666
עמ'

כל תנועה לאומית צומחת מבקשת את גבולותיה, הן הפנימיים והן
החיצוניים. אחת ההגדרות בהן ניסה סאטע אל-חצרי, אחד
האידיאולוגים הראשיים של הלאומיות הערבית המודרנית בעיראק
במחצית הראשונה של המאה ה-20, להגדיר את העם או האומה הערבית
היתה זאת המופיעה בכותרת: "כל אדם המדבר ערבית הוא ערבי". הוא
שם סימן קריאה בסוף הגדרה זו ולא סימן שאלה.

יש לשער שאם היה צורך בהגדרה זאת הרי שלא הייתה היא מובנת
מאליה, וזהות לאומית אכן לרוב אינה מובנת מאליה בשלבי התגבשותה
של תנועה לאומית. בהגדירו את הערביות כפי שהגדיר ביקש סאטע
אל-חצרי לקבוע כי הלא-מוסלמים החיים (והיוצרים) במסגרת התרבות
הערבית הם ערבים. אין ספק שהגדרה רחבה כל-כך, השמה דגש על
אלמנט אחד בזהות, כאשר השפה היא אמנם ייחודית בחשיבותה בקרב
העם הערבי, יכולה להביא לאבסורד: האם סטודנט יפני הלומד ספרות
ערבית הוא ערבי מתוקף שליטתו בשפה זאת גם אם לא ביקר מעולם
במזרח-התיכון?

אבל השאלות האמיתיות אינן אלו הנמצאות על גבול האבסורד, אלא
אלו הקרובות אלינו כל כך עד שפעמים רבות איננו עוסקים בהן: האם
היו היהודים בארצות ערב ערבים? האם סבי וסבתי אשר נולדו בבגדאד
ודיברו ערבית כשפת אמם היו ערבים? האם הערביות מהווה חלק
מזהותם של המזרחיים בישראל, אשר רובם כבר לא מדברים ערבית, ועל
כן אינם ערבים על-פי הגדרתו של סאטע אל-חצרי? ומה דברים אלו
אומרים לגבי זהותה של מדינת ישראל?

בשנים האחרונות מורגשת תחייה של הדיון בשאלות אלו, הן מצד
מחייבי התפיסה היהודית-ערבית והן מצד אלו השוללים אותה
בחריפות, גם מבין הלא-מזרחיים וגם מבין המזרחיים. בין המחזיקים
בתפיסה היהודית-ערבית, אם באופן אישי ואם מתוך התייחסות
לקולקטיב, אם רק מתוך התייחסות לעבר ואם גם מתוך התייחסות
להווה, בולט מקומם של היהודים ילידי עיראק וצאצאיהם.

די אם נזכיר את ששון סומך שמאמריו שהתפרסמו בקביעות במוסף זה
קובצו בספר "בגדאד, אתמול" (2004), ואשר טען בראיונות כי הוא
"היהודי-ערבי האחרון"; את התבטאויותיו הרבות בנושא של הסופר
שמעון בלס (ומאמריו של חנן חבר עליו); את ההתייחסויות לפטירתם
של שני הסופרים היהודים האחרונים כותבי הערבית, יצחק בר-משה
וסמיר נקאש; את צמיחתו של כתב-העת "הכיוון מזרח"; את ספרה של
אלה שוחט "זיכרונות אסורים" (2001); את ספרו של יהודה שנהב
"היהודים-הערבים" (2003); את ספרו של סמי שלום-שטרית "המאבק
המזרחי בישראל" (2004) (וכן את קובצי שיריו, וביניהם האסופה
"שירים באשדודית" (2003)); את קובץ המאמרים "חזות מזרחית"
(2005), והקובץ "מזרחים בישראל" (2002) שקדם לו; את הספר "התרת
הקסם מן המזרח" (2005) היוצא בימים אלו; את ספר השירים "שוברת
קיר" (2005) של ויקי שירן שיצא לאחר מותה, ואת מאמריה של חביבה
פדיה.

התעוררות מאוחרת זאת של זהות יהודית-ערבית במרחק של דור או
שניים מן ההגירה ניתנת להסברים סוציולוגיים רבים: זה זמן ארוך
נפסלה הערביות כנחותה ופרימיטיבית בישראל, והמזרחי התבקש
להדחיק את הסממנים הערביים בזהותו, ורק כאשר מספיק מזרחיים קנו
להם עמדות בכירות בעולם הרוח הישראלי הם יכלו להביע את דעתם
ללא חשש; במהלך הדור הראשון שלאחר משבר ההגירה עסקו רוב
המזרחיים בשרידה כלכלית של עצמם וילדיהם, ולא יכלו להתפנות
לויכוח אידיאולוגי לגבי זהותם; וכן, באופן פרדוקסלי ואולי גם
טראגי, רק כאשר נעשו המזרחיים מספיק "ישראלים" הם יכלו לנסח את
עמדותיהם בצורה שתשמע בארץ, ובין השאר בעברית ולא בערבית.

אבל הרושם המתקבל לעתים הוא כי יש כאן ניסיון מלאכותי מצד
קבוצה מזרחית אקדמית אליטיסטית, ולמשל זאת הקשורה לקשת
הדמוקרטית המזרחית או למכון ואן-ליר, להמציא זהות יהודית-ערבית
שלא היתה קיימת מעולם, וזאת מתוך מניעים פוליטיים רדיקליים,
אשר אינם קשורים בעברם היהודי או הערבי של היהודים בעולם הערבי
לפני הגירתם לישראל, אלא מתחברים עם הדיון הפוסט-ציוני הרווח
כיום. נדמה כי לפנינו ואריאציה על הזהות האפרו-אמריקאית
בארצות-הברית, רב-תרבותיות נוסח ברקלי או התכתבות עם הגותם של
אדוארד סעיד, הומי ק. באבא, פרנץ פאנון ושאר הוגי
הפוסט-קולוניאליזם.

במקום זה חשוב מאוד מקומו של הספר החדש של ראובן שניר, הדן
במאבק הזהויות ביצירתם הספרותית של יהודי עיראק, וכתוב בשפה
ברורה הרבה יותר מזאת של רוב הוגי ה"פוסט". שניר מביא עדויות
מן המקום העלום הזה בהיסטוריה שלנו, זה שלפני הציונות ולפני
ההגירה לישראל, ומספר בין השאר את סיפור צמיחתו של חזון התרבות
הערבית בקהילה היהודית בעיראק במחצית הראשונה של המאה העשרים,
או את סיפור צמיחתה של הקבוצה האינטלקטואלית היהודית החילונית
בעיקרה אשר ביקשה להוביל חזון זה של השתלבות יהודית מלאה
בתרבות הערבית, וגם, אם כי במידה פחות דומיננטית, להשתלבות
בלאומיות הערבית והעיראקית ככזאת שאינה סותרת את הדת היהודית.
בנוסף מביא שניר את ההקשר העיראקי הלא-יהודי להתפתחויות אלו,
כמו למשל תפיסותיו של סאטע אל-חצרי.

ההיסטוריה יכולה לשמש כגורם מדכא, כאשר היא כופה על האדם
התבוננות מסוימת על המציאות ועל עצמו, אשר לכאורה אין לו
אפשרות לחמוק ממנה, והיא יכולה להיות גם גורם משחרר כאשר היא
לוקחת את האדם אל אותם צמתים היסטוריים בהם היו פתוחות גם
האפשרויות ש"נעלמו" ושנראות עתה בלתי-אפשריות, ולא רק האפשרות
ש"ניצחה". מול הצמתים הללו אפשר לשאול מתי ולמה הפכו אפשרויות
מסוימות, ולמשל הזהות היהודית-ערבית, לבלתי אפשריות? מי גרם
לכך ואיך? והאם עדיין אנחנו כבולים לאותה היסטוריה או מסוגלים
לשנות אותה?
מי מאתנו הישראלים, ובתוכם גם הישראלים ממוצא עיראקי, ידענו כי
היה משורר ועיתונאי יהודי-עיראקי בשם אנוואר שאול, אשר נשאר
בעיראק בזמן העלייה ההמונית של שנות החמישים והמשיך ליצור בה
בערבית, נאמן לחזון התרבות הערבית, והיגר לישראל רק לקראת סוף
ימיו בראשית שנות השבעים. שאול כעורך עיתון אל-מצבאח (המנורה)
בשנות העשרים בבגדאד נהג לחתום על מאמריו ושיריו בשם אבן
אל-סמואל, כלומר בנו-ממשיכו של אל-סמואל אבן עאדיאא' (שמואל בן
עדיה), המשורר היהודי-הערבי בן תקופת הג'אהליה
הטרום-איסלאמית.

הספר רצוף דמויות מרתקות מההיסטוריה היהודית-עיראקית, אשר
נעלמו מן הזיכרון במעבר לישראל, והוא כולל אוצרות של תרגומים
מן השירה הערבית של יהודים עיראקיים, וכן של מספר סיפורים
קצרים (כולל סיפור מעניין של סמי מיכאל מ-1955 שנכתב במקורו
בערבית).
פני ההיסטוריה השתנו כמובן עם הקמת מדינת ישראל. ושניר מתייחס
לכך ומקדיש חלק נכבד מספרו להמשכיות (הזמנית ברובה) של הכתיבה
בערבית על-ידי סופרים יהודים-עיראקיים עם ההגעה לארץ, והקשר
שנוצר ביניהם לבין כותבים פלסטיניים; כן הוא מתייחס למעבר של
מרבית הכותבים בהדרגה לעברית, בה התרחש עיקר מאבק הזהויות
המודגש בכותרת ספרו, בין הערביות, היהדות והציונות; בערבית,
כפי שהוא ביקש להראות, לפחות שתי הזהויות הראשונות לא נתפסו
כסותרות האחת את השניה לפני הקמת מדינת ישראל.

מתוך ספרו של שניר, אם כן, מתגלה הגות יהודית-ערבית אשר לא
צמחה בהשפעת אופנות פוסט-מודרניות מברקלי בסוף המאה העשרים,
אלא התגבשה בראשית המאה העשרים בהקשר קהילתי יהודי-מזרחי,
בהקשר ערבי ובהקשר קולוניאליסטי ואנטי-קולוניאליסטי.

כמובן שעתה מי שיבקש יוכל לתהות האם כתיבת הספר לא נבעה
מאופנות אלו, והאם בקריאתו אין רבב של אופנות אלו. כאן המעגל
הופך אינסופי כמעט, בלתי-ניתן לפתרון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איי ת'ינק איי
קאן, איי ת'ינק
איי קאן, איי
ת'ינק איי קאן




אפרוח ורוד
שחושב שהוא
פחית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/7/05 14:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ב. אלמוג

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה