נושק לאדמה

בלי דמעות
את נראית עירומה
כגבעול אחרי שאגלי הטל יבשו
והוא נושק לאדמה

בלי מילים

הזמן - תרופה עתיקה
במלכודת הנצח -
מכסה עלינו בשמיכת צעיפי כוכביו
המהירים - וכך שנינו
בלי מילים - הווים -
בעוד שאר העולם
רק עבר או עתיד -

גופה הוא לי בית-צוהר
לצאת דרכו אל העולם
(ואני אסיר-תודה)

שיר לרחל

רחל בערב חתונתו של יעקב ללאה
הייתה בוכה שירי רועים
ובבוקר היא האריכה לישון כדי שלא לחשוב
ופתאום ימים אחדים
היו בעיניה כשנים ארוכות באהבתה אותו

מדרש לבית המקדש החדש

התפילות החליפו את עבודת הקורבנות
כשאלוהים החריב את בית המקדש ופיזר את ישראל בעמים
ואז קיבצו הגרמנים את נדחי ישראל
וביטלו את התפילות והשיבו את עבודת הקורבנות לבתי המקדש
החדשים שהם בנו על אדמת אירופה

רעב

הבצל הוא הכתפיים,
מתקלפות לתוך חיבוק.
והחיוך הוא התפוח,
ננגס בפה עסוק.
הביצה היא העין,
שומרת בלבה על המראות.
והלימונים הם אצבעות.

בילדותי
גוף סבי
בחוף-ימה של תל-אביב
היה שובר-גלים.

שיר לחתונתה של אסתר ונטורה לבית רומנו

בבית-הכנסת הגדול באיזמיר
היו מחכים את הכלה ככה
כאילו שיבוא כבר המשיח
הרבנים היו יוצאים בחוץ שלושה
והקהל היה ממלא את ההיכל
למעלה ולמטה בכל העזרות
כל איזמיר קהל
מחכה לכלה
כאילו מחכה שיבוא כבר המשיח.

(אסתר ונטורה התחתנה בט"ו בשבט 1949
בבית-הכנסת הגדול של איזמיר, בתורכיה,
והשיר נכתב ממרחק של נ"ד שנים
בדצמבר 2003)

משוררים מתים

משוררים מתים
כותבים טוב
ממני
טוב מן המשוררים החיים
טוב מאלו שעוד לא נולדו.
כשאהיה משורר
משורר מת
אולי אכתוב טוב
ממני
טוב מן החיים
טוב מן המשוררים אשר עדיין לא נולדו.

לאיסא, שיר הייקו ארוך

אחרי שנסגרו דלתות המלחמות של הגוף
ומתה אישתו, נותרו הקירות לבדם לשמוע
כובד קובלנות איסא, משורר סביוני ההייקו,
ומבעד לחלון עיוור שוילונו עוד לא הוסט
ראה צללית הר געש קרוב רוטטת ברוח סתיו
ונהרות דם דמיים. איסא נזכר בגשם אביב
ובפיהוקי אישתו, והבין שמכל גופו
רק צלו נותר שלם בעולם של טל
אבל

(איסא, משורר הייקו יפני
חי בין השנים 1762-1826
ומספר משיריו תורגמו על-ידי יואל הופמן
בספרים: "לאן נעלמו הקולות"
ו"אומרי שיר על סף המוות")

לא צריך להתגרות בשמיים בירושלים.
בשביל זה יש תל-אביב