ויקי שירן / שוברת קיר - שירים / הוצאת עם עובד / 2005
(ומצורפות לספר גם עבודות של אמניות מזרחיות שאצרה שולה קשת)

אשה זוכה ששיריה יאספו בספר לאחר מותה. כמעט אפשר לומר: אשה
שוברת קיר בין עולמות, ואף-על-פי שגופה טמון עתה באדמה מנוחת
עולמים, ואף-על-פי שמעליו ניצבת מצבת שיש אין-תנועה, היא הופכת
פתאום נוכחת מאוד בין החיים בעולמם, צריכה עכשיו מעברו השני של
הפרגוד הדק-עבה הזה להתחרות על לב קוראים. ואף-על-פי שאין הדבר
כה נדיר בהיסטוריה של הספרות, בכל זאת, אשה שוברת קיר. וזה,
נרצה או לא נרצה, ראוי לשיר.

ויקי שירן אוספת דמויות ושמות, בעיקר של נשים, ויש להן שמות עם
"קסת ניחוח חוס לארס / לפני שידום צלצול הפעמונים", כפי שהיטיב
לנסח זאת סמי שלום שטרית בשירו "אלה שמות": זוהרה, לילי, גברת
אסתר, מרגריטה בכר התופרת בת הארבעים (ובעל-הבית שלה), עדינה
(שאמה אמרה לה: "אשה ללא בעל היא לא אשה" (40) ובעלה אמר לה:
"אשה היא אשה רק במיטה" (40), ואחר כך הוסיף "אשה היא אשה רק
כשתינוקות אחוזים בפטמותיה" (41)), ניקול, סימון, מתי, מטילד,
מירי, לולה, שמות של שחקניות אירופאיות, דודה שרינה מכרם
התימנים (ובעלה מוריס הצולע וחכם עזרא), פופו, אמי, ויטוריה,
הנערה השברירית מהתחנה המרכזית (ואהובה רחמו), ועליזה המשוגעת
ששוברת קיר לכיוון הים מרוב רצון לאוויר (והבעלבית שלה, וז'קוב
הצלם).

יש גם מעט גברים בספר, כמו הג'נטלמן היהודי-מצרי, המלצר היווני
בסלוניקי, הבחור הנבון במונטריאול, הילד שאמו ואחיותיו קוטפות
כותנה בשדה, ובעיקר האב, שהוא מצד אחד סמל להתפרקותו של הגבר
המזרחי בהגירה לארץ ("אבי נסיך נפשי נשבר כמו מקל של מטאטא"
(20)), ומצד שני הוא חי קיום כל כך חד פעמי ואמיתי מול אשתו
ובתו בשיריה של שירן. שלושת השירים עליו הם אולי הפסגה המרגשת
ביותר בספר, והם בונים ביחד, בפערים ביניהם, סיפור חיים שלם.

בשיר "זיכרון מצחיק" שירן מספרת כי אבא שלה "רצה לשמוע שירים
בערבית, איכסה / וחדשות בערבית, פיכסה, הוא כל כך הרגיז /
אותנו, מספר שהוא יודע לקרוא ולכתוב / ערבית ספרותית. איש
מצחיק, ממתי לערבים / יש ספרותית מלבד יא חביבי אי-אי-אי / חצי
שעה יא חביבי בגרון" (27). אביה היה צריך להבין שלבת שלו יש
חברות, הוא היה צריך לא להתעקש ולזכור את דברי האם ש"כל מה
שהיה שם מת" (28), אבל הוא סירב, ופעם אחת הסביר לאשתו: "אני
לא יכול להיות / אדם ריק" (28). זיכרון עצוב.

אבל עיקר הספר מספר על נשים, ויקי שירן אספה גיבורות, נשים שהן
גם חזקות גם מתפרקות, נשים לא שלמות, נשים לפני או אחרי
מרידות, נשים של "שוליים", יצאניות ופועלות, נשים מבוגרות אבל
ילדותיות, וילדות בוגרות. וביניהן אשה אחת אשר "הלכה ברחוב
בכובע פרחוני ענק / תענוג היה להסתכל בה / לחייה שקופות / ראו
שהראש שלה מלא דמיונות... / כאילו היתה בת יחידה לאלוהים"
(25), ועוררה עליה את קנאת המשוררת שהסבירה בשיר אחר כמה היא
מרגישה אבודה "נוכח נשים מלאות אומץ, מלאות חן / לחיות את
חייהן, להיות מגוחכות ולאהוב בגלוי / את עצמן / ובורקסים מלאים
בפטריות" (32).

אולי פגשה אותן שירן במהלך חייה, אולי המציאה, אולי הכליאה בין
אלו לאלו. וביקשה להוליד בשיריה כמה שיותר נשים שונות, ולציירן
בצבעים עזים, לא מתביישות, לא נסוגות. כמו לולה שהיתה מלכה
אפורת שער ואמרה: "ברוך השם שעשני אשה... / ברוך השם שנתן לי
עינים / ברוך השם שנתן לי גוף / ממנו צומחות כנפיים / גם כנפי
הציפור צמחו בגלל שחשק לבה בשמיים / היו כמוה / נפלאות" (46).

הספר תובע אחוות נשים. השיר הראשון שבו, המסמן את הסכנה
שבכתיבת שירה על-ידי אשה, ועוד שירה על נשים, נפתח בפניה אל
אשה-ילדה שהיא אולי המשוררת עצמה, אשה ש"בראשה מתרוננים שירים
/ כשהיא יושבת בתוך גומחה / ושומרת על שפיות דעתה / שלא תפרח"
(7). המשוררת מסבירה: "הזהרתי את שפיות דעתה / שלא תלך כדרך
הפתיות / ותשגשג בערוגות הבושם / שלא תפריח כמו תמיד / יונים
משוררות" (7).

כתיבת שירה היא מסוכנת, היא מאפשרת את פריחת שפיות הדעת, היא
גורמת לקשרים בשער, היא מעודדת גבעולים אדומים לצמוח מן המצח,
כך קורה ל"אשה שכל ימיה כלאה פטפוטים זוהרים / מאוד ילדותיים /
בתוך גומחה" (8). וכך מסתיים השיר: "אנא אל תספרי לאיש היכן
היא מתחבאת / אל תהיי ילדה, זכרי / היא לא תשלים איתך / (ממילא
היא לא שלמה עם עצמה / כך שלא תרגיש בחסרונך) / היי זהירה"
(8).
גבר המצטרף למסע שיריה של ויקי שירן חש תחושה של סכנה. הוא
נוסע סמוי, לא תמיד מורשה, הוא כמו הילד המציץ לאמו ולאחיותיו
הקוטפות מתכופפות כותנה בשדה, הוא שותף לדבר מה שאינו שלו
ואינו משלו. לכן קיימת תחושת מתח מתמיד בקריאת השירים, ולכן הם
גם כל כך מרתקים. הגבר המצטרף למסע נתבע לוותר על העמדה
הפטרונית הרגילה של גברים כלפי שירת נשים. אין הוא מתבקש
"להכיר" בשפת שירתה ובשפתה, שהם אחרים משפת השירה הנלמדת
בתיכונים, כי אין לה צורך ב"הכרה" זאת שלו, אין לו סמכות
מיוחדת. אבל אם הוא לא יכיר בה הוא לא ילמד שיש שפה אחרת לשירה
ולא יצליח לקרוא בה. לא יצליח לאהוב אותה.

אבא של ויקי שירן סיפר לה ממקום מושבו בוכה על האסלה: "שירים
לכתוב אני כותב... / אני כותב בשביל לחשוב אבל כשאני חושב /
מתפוצץ לי הראש" (47). הוא לא חווה הצלחה בשירה הזאת שלו
והסביר: "העם שלי לא קורא שירה, העם שלי לא אוהב אותי / כאב
צריך לעטוף באריזה, לכן אני בוכה בבית כסא / שעות על האסלה"
(47). בסוף הוא מציע לבתו, אמנם מעט בזלזול: "לכי, לכי, כתבי
שירים / פיסות של יופי / העם שלך יאהב אותך / יקוד קידה / אני
אשב בתוך הורד / ואחכה לך יקירה / ריחני / כנבלת הכלב" (49).
הבת מקבלת את עצת האב ומבינה כי הוא צדק, ומתוך כך היא מסבירה
את שירתה, גם את שיריה עליו: "אבי הטוב דיבר אמת / יודע איזו
בת הגדיל / סרסורים של כאבים, תגרנית זולה / שפופה תדיר על
גדות ביבים, שולה פרחים / מתוך הרפש, הקיא והצואה / מוכרת את
לבו תמורת פרוטה, ואף פחות" (49).

לא בכל יום שירה שוברת קיר. והרי יכלה שירה גם לבנות קיר,
להפריד אשה או אדם מן העולם, ולנתק בין מילים ומשמעותן. וגלוי
לכל כותבי תורות הסוד כי המילים המגלות, אשר דרכן יכול אדם
למצוא עצמו מתקרב אל גילוי מה שנסתר, הן גם הסולם מן המשל (או
הסירה ממשל אחר), אבל הן גם הקיר (או הנהר) אותו צריך לעבור,
הן פעמים רבות מחסום בארצנו מרובת המחסומים. ועל כן הישגה של
ויקי שירן בקובץ הצנוע הזה של שיריה גדול כל כך.

על עתידה כמשוררת אי אפשר כמובן לדבר. אי אפשר ששירתה תתפתח.
אולי יימצאו במגרותיה עוד מספר שירים, אבל כנראה לא נזכה לראות
עוד ספר שירים שלה. והשירה הזאת שלה מושכת את השירה העברית
למקום אחר, שונה ממקומה המוכר, למקום מרתק שכדאי שתפנה אליו
מעט מן השירה העברית. המשך שירתה של ויקי שירן, כסוג של שירה,
תלוי אם כן באחרים. פעמים רבות שירה נבחנת ביורשיה, וכאן
לפנינו מקרה מובהק כזה. כטיב ממשיכיה של ויקי שירן כך יהיה טיב
התפתחות שירתה. וראויה המשוררת הזאת למשוררות רבות שיקראו
בספרה, אולי גם כמה משוררים, ויראו האם מתגלים להם כאן אופקים
חדשים לכתיבת השירה בעברית. כי ראויה השירה העברית להמשך כזה.