ספרות גברים במיטבה:
"משהו שונה מהסיפורים האלה השופעים מעשי גבורה"

באב אלשמס  / אליאס ח'ורי / תרגם מערבית: משה חכם / הוצאת
אנדלוס / תל-אביב / 2002

באב אל-שמס הסרט: מצרים / צרפת 2004, ערבית צרפתית ואנגלית,
כתוביות באנגלית. 278 דקות (כארבע וחצי שעות בשני חלקים).
בהשתתפות: היאם עבאס (אם יונס), רים תורכי (נהילה), ערוה
ניראביה (יונס), באסל ח'יאט (ח'ליל), האלה עומראן (שמס),
ביאטריס דאל (קתרין). הסרט השתתף בפסטיבל קאן 2004.

הסרט יוקרן בסינמטק תל-אביב, שבת, 23.7.2005, 11:00 בבוקר.

בשבועות האחרונים מסתמנת חגיגה לאוהבי אליאס ח'ורי. החודש
(יולי) יוצא ספרו האחרון, יאלו, בתרגום לעברית בהוצאת אנדלוס
המופלאה. ובפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של ירושלים הוקרן לפני
כשבוע הסרט באב אלשמס, אשר נעשה בהפקה משותפת מצרית צרפתית
בשנת 2004, בבימויו של יוסרי נסראללה המצרי. הסרט נעשה על-פי
ספרו של אליאס ח'ורי (והוא גם אחד משלושת התסריטאים של הסרט),
והוא עיבוד מרתק לספר חשוב ורחב יריעה זה.

אורכו של הסרט למעלה מארבע וחצי שעות, ולמעשה הוא מחולק לשני
חלקים המהווים כמעט שני סרטים עצמאיים: הראשון הוא אפוס
היסטורי של הנכבה, כפי שלא נראה עד כה על מסך הקולנוע, ומזכיר
בסגנונו את האפוסים ההיסטוריים רחבי היריעה של הקולנוע ההודי
בן-זמננו; ואילו החלק השני, המגיע בזמנו ההיסטורי עד הסכמי
אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית בשנת 1994, מתרכז בגורלה של לבנון
והפליטים הפלסטיניים בתוכה בין מלחמות האזרחים, הפלישה
הישראלית ומעשי הטבח הרבים, ומשתמש בהומור ואבסורד כדי להמחיש
את גורלם של הפליטים ושל לבנון.

כולי תקווה שעל-אף הקושי שיהיה לצופה היהודי-ישראלי לחזות
בנארטיב שכנגד לסיפור 48 וגורל הארץ, נארטיב בתוכו הוא
האובייקט ולא הסובייקט, ואף-על-פי שצפייה בסרט זה תהיה לא
פשוטה גם לצופה הפלסטיני-ישראלי, אשר אינו מורגל בנוכחות כה
חיה של הנארטיב הפלסטיני, על חלקיו הכאובים ביותר, על המסך
הרחב, הקרנתו של הסרט תתאפשר בארץ בבתי-קולנוע מסחריים או
בסינימטקים, ואני בוחר לצרף כאן סקירה על הספר שנכתבה בסמוך
לפרסומו בעברית, בתקווה כי יציאת הסרט, וצאת הספר החדש, יחזירו
את הקוראים אל ספר מופלא, מרתק ומעמיק זה:

במועדון-הנוער במחנה-הפליטים היה יונס אוחז בגלובוס ומראה
לילדים את עכא, את עין זיתון, את דיר אלאסד, את אלברווה, את
אלע'אבסיה, את כאברי, את תרשיחא ואת באב אלשמס. הוא היה אומר
להם: "ילדים, אנחנו מעין זיתון... עין זיתון הוא היפה בכפרים,
אבל הרסו אותו בשנת 1948 עד היסוד, חרשו אותו אחרי שפוצצו את
בתיו, ואנחנו נטשנו ועברנו לדיר אלאסד". ואז הוא היה ממשיך,
דוק של מסתורין בקולו: "אשר לי, יסדתי כפר שאין יודע את מקומו,
כפר בתוך הסלעים, שהשמש באה לישון בתוכו".

יונס, הגיבור שאינו גיבור, שוכב עכשיו מוכה תרדמת ב"אלג'ליל",
בית-החולים שאינו בית-חולים, השוכן במחנה-הפליטים שאתילא
שבפאתי ביירות, ושם סועד אותו ח'ליל, הרופא שאינו רופא. ח'ליל
מזכיר ליונס את מה שזה אמר לו בעבר: "דוקטור, כבן אתה לי,
אספתי אותך כשהיית בן תשע... אתה יתום מאב ואם, ואני יתום
מילדים. בוא והיה לי לבן".
ח'ליל מחליט לנסות לעורר לחיים את יונס השוכב בשתיקה על המיטה.
הוא רוחץ את גופו, מורח עליו שמנים, מאכיל אותו, ובעיקר מדבר:
"אמת, קראתי באיזה ספר ששמו נשכח ממני, שבשיחה אפשר להחזיר את
ההכרה למי שאבדה הכרתו... אני יודע שהספר הזה אינו ספר-מדע,
ובכל-זאת אני מנסה, מנסה להעיר אותך באמצעות המילים. מדוע אינך
עונה לי? רק מילה אחת ודי".

הסיפור נפרש דרך אלף קולות של מקהלה שאין לה מנצח, מקהלת קולות
זיכרון של אנשים רבים בראשו של ח'ליל המספר ליונס, קולות
המחרישים זה את זה ומזמינים זה את זה: כאן קול האהבה הפרטית
והכמוסה (שהיא בו-זמנית גם אפוס גבורה לאומי), של יונס המסתנן
מדרום לבנון אל אלג'ליל כדי לאהוב במערת באב אלשמס את אשתו
נהילה; ושם קול סיפור הנדודים הקולקטיבי מאלג'ליל לדרום לבנון
(קול המתפצל לשברים רבים, אישיים וכואבים), מסע שבמקום להיות
אחרון היה ל"תחילתם של מסעות רבים של אנשים שאבדה דרכם"; והנה
קול סיפור אהבתו של ח'ליל לשמס, שרצחה ונרצחה, ועכשיו מסרבת
למות בראשו, ומפחד רוצחיה מסתתר ח'ליל בחדרו של יונס
בבית-החולים; ותמיד קולן העקוב מדם של כל מלחמות-לבנון
הבלתי-נגמרות, וקולה של זוועת הטבח בסברא ושתילא, שקבר האחים
של אלף וחמש מאות קורבנותיו הפך למגרש בו הילדים משחקים
כדורגל.

ח'ליל נזכר איך יונס סיפר לו, "כשישבנו בביתו שותים כמה דמעות
של ערק", על הנשים שהניחו עוד ועוד אשכולות ענבים לבנים לרגלי
כלתו ביום נישואיהם, והיא "דרכה עליהם והציפה את הרצפה בדמעות
הפרי". היא היתה נערה שרעדה מפחד, וגם הוא היה רק נער, והימים
עדיין ימי המנדט הבריטי בארץ. וכשבאה שנת 48' עזב יונס את
אלג'ליל, יחד עם לוחמים אחרים מהמיליציה של שעב, ונהילה נשארה
כאן, יחד עם אביו, השיח' הסופי העיוור, ואמו חולת הניקיון.

ח'ליל לא מסוגל להבין איך השאיר יונס את אשתו מאחור, ומתקומם
כנגדו: "למה תבקש שאבכה על הריסות ההיסטוריה? אמור לי, איך
נטשת אותם שם ובאת? איך הרהבת עוז? איך חיית בשני מקומות, בשני
מהלכים של ההיסטוריה ועם שתי אהבות? אינני מאמין ששמרת אמונים,
ואינני מאמין לדבריך הסתומים על נשים. אני רק רוצה להבין. למה
נהילה לא באה אתך ללבנון? איך עזבת אותה? ואיך חיית את סיפורך,
ואיך הנחת לו לתפוח ולהתעצם עד שהרג אותך?"

יונס טען שהוא עזב ללבנון כדי להמשיך במאבק. אבל הוא גם הסביר
לח'ליל: "חביבי, לא למען ההיסטוריה נלחמתי. אני נלחמתי למען
האשה שאהבתי". יונס התאהב בנהילה רק בשנים שלאחר 48', בהן הוא
היה חוצה את גבול לבנון-ישראל בהיחבא, ומחכה לאשתו ב"מערה
התלויה מעל לכפר דיר אלאסד", שם היא היתה רוחצת את גופו
ומאכילה אותו. אבל את האשה שאהב, שאליה הוא הסתנן, הוא השאיר
לבדה להתמודד עם תלאות הגורל, עם בטנה התופחת לאחר ביקוריו, עם
הוריו ועם חוקרי השב"כ שביקשו לדעת היכן הוא מסתתר. הוא רצה
שהיא תחיה בציפייה לביקוריו החטופים, ושתשמח בו בכל פעם שהוא
שב, ו"שתפרוש את גופה על אדמת שמשו החבויה בתוך מערה".

אבל נהילה עייפה מן החיים הללו. ובשנת שישים ותשע, כשהיא כבר
בראשית שנות הארבעים לחייה, "תחת עץ הזית, שאור הירח הגלילי
הירוק פוזר בין ענפיו", ביקשה נהילה מיונס להקשיב סוף סוף
לסיפור שלה. היא חיכתה שנים שיבוא ויאמר לה לבוא אתו, אבל
עכשיו הוריו מתו והילדים גדלו, והיא לא רוצה להיות פליטה
בלבנון. היא יודעת שהוא לא יכול להישאר בישראל, אבל "איזה מין
חיים אלה, אבו סאלם?"
בשבילה הסיפור שלהם הוא "סיפור של אנשים שנהיו זרים". כשבא
אליה יונס בפעם הראשונה אחרי המלחמה, היא שנאה אותו ופחדה שיקח
אותה ללבנון. אבל יונס חזר עם הבטחה שהוא ישוב יחד עם כל
הפליטים, ונהילה האמינה, וגם היא התאהבה בו בימים ההם: "אהבתי
אותך במקום ההוא שקראת לו באב אלשמס".

נהילה מספרת ליונס על תחושת הזרות בארץ ששינתה פניה, ואומרת:
"חיכיתי לך כי רציתי להרגיש שהחיים שלי אמיתיים. אתה מאמין?
חייתי חיים שלמים ולא הייתי משוכנעת שאלה חיים". אבל עכשיו היא
רק רוצה להבטיח את עתיד ילדיה: "אני רוצה שיבנו בתים, שימצאו
עבודה, שיתחתנו ושיחיו. אני רוצה שנפסיק עם האשליות". יונס
מבין "שדיבר על מסעותיו הרבה יותר ממה שהיה באמת", ואומר לה
שהיא כל חייו, וששוב מסתמנת תקווה למהפכה, והוא לא יכול לעזוב
הכל. "אני חי למענכם", אומר יונס, ונהילה מחייכת, לא אומרת
דבר, ושתיקה ביניהם. פתאום מסתבר ליונס "שהחיים חלפו על פניו
בלי לגעת בו".

הסיפור, מבין ח'ליל, ראשיתו במקום בו נגמרת המציאות. כאשר
הפסיק יונס להסתנן דרך גבול ישראל-לבנון, ולבקר את אשתו, הוא
התחיל לספר על באב אלשמס ועל נהילה. עתה מנסה ח'ליל לעשות את
הדרך ההפוכה: הוא מנסה לבנות ממילותיו את המולדת, את הבית, את
הנשים, את החיים.

ח'ליל מבקש לספר על יונס "משהו שונה מהסיפורים האלה השופעים
מעשי גבורה". ואכן לא יונס היה הגיבור האמיתי: נהילה היתה
הגיבורה שעמדה באומץ מול החוקרים הישראלים ובנתה משפחה. וגם
ח'ליל, שהיה לוחם לפני שהפך לאח ורופא, אינו לוחם אמיתי: שמס
אהובתו היתה לוחמת בעלת עוז, היא הקימה את פלוגת שמס, והיא לא
פחדה להרוג ולהיהרג.

"באב אלשמס" צריך להיות מונח על מדפי חנויות הספרים בכל הארץ
לא רק לצד רומנים העוסקים בהיסטוריה ובזיכרון (ובמלחמות
ישראל...), אלא גם במדף "ספרות הגברים"; זוהי אכן ספרות גברים
במיטבה: היחסים המורכבים בין שני הגיבורים הגברים עומדים
במרכזו של הספר; אך במקום לספר את אהבתם זה לזה, מספר ח'ליל על
אהבתם לנשים אחרות ועל מקומם בסיפור הלאומי; וכך הגברים מדברים
ביניהם על הנשים, בעיקר כדי ללמוד האחד על השני; ומרוב דיבורים
הם מחליפים ביניהם אהבות: ח'ליל, המספר את אהבת יונס לנהילה,
מוצא את עצמו מתאהב בה בעצמו.

כשמתה נהילה אמר יונס לח'ליל: "האשה אינה מתה אלא בשעה שבעלה
חדל לאהוב אותה". ח'ליל חשב שאלו מילים יפות, המנחמות אוהב
מזדקן המאמין שבאהבתו לא מתה אשתו. אבל יונס המשיך את המשפט
ואמר: "הגבר מת כשאשתו חדלה לאהוב אותו".