פרק ראשון

ליאה פקחה את עיניה, הסתכלה סביבה, לא מזהה היכן היא מצויה.
איך הגיעה לכאן?, חשבה.
מנסה להיזכר ביום האתמול, תמונות קטנות הבהבו במוחה, היא ראתה
את עצמה יושבת על כסא בבר השכונתי, שותה בשלווה, כוסית מרטיני
קטנה.
כך היא נהגה תמיד באותו יום בשבוע, תמיד באותה השעה, כוס
מרטיני קטנה, מתעכבת שם קמעה, חוזרת לביתה.
רק שהפעם משהו השתנה, במקום לחזור הביתה היא מצאה את עצמה
במקום לא מוכר, זרוקה במיטה שלא שלה, מצאת את עצמה ללא בגדים
ולא מבינה מה ארע?
ליאה קמה מהמיטה, הכבדות בראשה הבהירה לה שהפעם זו לא הייתה רק
כוסית אחת קטנה.
ראשה כאב, היא הרגישה בחילה חזקה.
במצוקה רבה, ליאה חיפשה את הדלת שתוליך אותה לחדר האמבט,
מרגישה שהיא מסתובבת סביב עצמה בלי יכולת לשלוט בתחושת הקבס
שתקפה אותה.
לפני שהספיקה למצוא את הדלת המיוחלת, היא מצאה עצמה מקיאה.
תחושת גועל תפסה אותה.
היא התאפסה ובמרץ שבה לחפש את הדלת שרצתה.
הדלת נפתחה בלחיצה קלה, לפניה נגלה האמבט.
לפני ששטפה עצמה מהקיא,  פגשה ליאה את בבואתה בראי.
היא בחנה את עצמה היטב, שערה השחור והארוך, היה מפוזר סביב
פניה העדינים והרכים, על לחייה הבחינה ליאה בסימנים אדומים
מדאיגים, הם לא היו שם לילה קודם, חשבה.
גלגלי עיניה האפרוריות היו אדומות, היא הביטה בעצמה לעוד שנייה
קצרה, מורידה את מבטה במורד גופה הערום וגילתה על זרועותיה
סימנים אדומים נוספים.
מודאגת נכנסה לשטוף את גופה.
כשסיימה ונכנסה תוך כדי שהיא מנגבת את עצמה, לחדר, ראתה שבפינה
מרוחקת מונחים בגדייה, מקופלים ונקיים על כיסא, נעליה מונחות
תחתיו.
ליאה סיימה להתלבש ובמוחה הבזיקה תמונה נוספת מיום האתמול, היא
זכרה שבזמן שישבה על הבר, ניגש אליה עלם חמודות והתיישב לידה.
בחור רזה, גבוהה, עיניו למיטב זיכרונה היו ירוקות.
כן העיניים הם אלו שחדרו עמוק לתודעתה, היא זכרה את צבען
המיוחד, הן קלטו את תשומת ליבה אליו.
הוא הציג את עצמו לפניה שמו היה אלון.
אלון הזמין לעצמו כוסית משקה.
בהתחלה הם פשוט ישבו שם שותים ושותקים.
היא זכרה את מספר הפעמים שהסבה את עיניה אליו.
אלון פירש זאת כהזמנה להתחלת שיחה.
ליאה לא הצליחה להיזכר על מה שוחחו.
ממשיכה בקצב לנעול את נעליה, מחפשת סביבה, בודקת אם לא שכחה
דבר.
כשהבינה שאין שם פריטים השייכים לה, היא ניגשה לדלת הנוספת
שהייתה בחדר.
לחיצה על ידית הדלת, הדלת לא נפתחה.
עכשיו היא כבר הייתה לחוצה, במשנה מרץ ניסתה שוב ללחוץ על
הידית, ללא הצלחה, ליאה קלטה שהיא לכודה.
במהירות כמו חיה לכודה, חזרה ליאה לחדר האמבט, זכרה שהיה שם
חלון, מעל הכיור.
נעזרת בכסא מהחדר, טיפסה ליאה לחלון הקטן והצר, הצליחה להשחיל
את ראשה בעדו.
המרחק של החלון מהרחוב הבהיר לה בכאב, היא מצויה בבניין
גבוהה.
ליאה השהתה את ראשה לפרק זמן קצר נוסף, שואפת אוויר לתוכה,
מנסה לחשוב מה עכשיו היא עושה?
היא נעולה בלי אפשרות יציאה.
היא חזרה במרוצה לדלת היציאה, דפקה בחוזקה, בתקווה שמשהוא ישמע
אותה.
מצמידה את אוזנה לדלת, בצפייה לשמוע קולות של תנועה.
תחושת חוסר אונים חלחלה לתוכה.
ליאה התיישבה על המיטה נואשת ממצבה.
תמונה נוספת הבזיקה מולה, היא נזכרה כיצד היא נגררה בכוח,
נדחפה לתוך מכונית שחורה.
מהנסיעה עצמה היא לא זכרה דבר, רק ידעה בתוכה שהנסיעה הייתה
ארוכה, היא ראתה במעורפל את אלון, יושב לצידה.
ליאה נשכבה על המיטה, עצמה את עיניה ושחזרה את מעשיה בבוקר
האתמול.
היא זכרה שהלכה לעבודה כרגיל.
עשרים דקות הליכה הפרידו בין ביתה למקום עבודתה, משרדיו של
העו"ד יותם ברקוביץ.
ליאה שימשה ליותם כמזכירה.
עבודתה הייתה רוטינית לחלוטין. כל יום באותה שעה הייתה מתיישבת
ליד המחשב, מפעילה אותו.
מכינה כוס קפה לעצמה, מחכה שיותם יגיע, מכינה אף לו כוס קפה,
חוזרת לשולחנה ומדפיסה מסמכים שונים.
בשעה 12 הייתה יוצאת להפסקת צהרים בת שלושים דקות.
חוזרת מההפסקה בדיוק בשתיים עשרה ומחצה.

פרק ב'

כל בוקר מחדש מופתע יותם בהיכנסו למשרד ובראותו את מזכירתו
ליאה כבר ישובה ליד שולחנה.
כמו שעון שוויצרי הוא ידע שהיא תכנס אליו ממש כאשר יניח את
תיקו, יתיישב בכיסאו ובידה כוס קפה עבורו.
יותם היה גבר בשנות הארבעים לחייו, איש עסקים מצליח, הנוהג
להתלבש בחליפות מחויטות, לפי דרישת תפקידו ומעמדו.
פניו היו מגולחים למשעי, גבר נאה במיוחד היה יותם. מראה פניו
החלק, שיערו האפור ואפו המחודד, שבו לב כל אישה, עוד לפני שהיה
פותח את פיו בדיבור.
כשיותם היה מוסיף מילים למראהו, נשים וגברים כאחד נפלו
לרגליו.
יותם קרא לליאה לגשת אליו, נתן לה רשימת שמות, וביקש ממנה לקשר
אותו עם האנשים ברשימה.
ליאה נכנסה למשרדו של יותם כשבידה דף מודפס ועליו סדר יומו של
יותם.
יותם הסתכל על הדף המאורגן, עיין בו בקצרה, לפניו היו היום כמה
פגישות עסקיות והפסקת צהרים בין 12 ל-12.30 .
הוא הרים את מבטו, בחן את מזכירתו השקטה העומדת מולו, מחכה
ממנו להוראות נוספות.
הוא בתנועת יד פטר אותה ללכת לשולחנה.
חושב בלבו על הפסקת הצהרים, כשהיא תצא מהמשרד והוא יוכל
להיוותר לבדו.
היום הוא חיכה בקוצר רוח להפסקה, חיכה שהיא תלך.

פרק ג'

הטלפון צלצל, לקח לאלון המנומנם, קצת זמן להבין שזה לא חלום,
הצלצול חדר לתודעתו.
הוא שלח יד כבדה לאפרכסת, הצמיד אותה בקושי רב לאוזנו וענה
חלושות: "הלו".
הקול מעברו השני של הקו קרא בשמו: "אלון אתה שומע? התעוררת?"
"כבר שתיים עשרה וחצי בצהריים, הגיע זמן לקום".
אלון חצי ישן ענה: "כן".
היה נדמה לו שהוא מזהה את הקול, הוא לא היה בטוח, אבל לא שאל,
רק הקשיב.
הקול אמר: "אני צריך אותך למשימה".
אלון התעורר בבת אחת, כמו נאמרו מילות קסם עבורו, הוא אהב
משימות, עכשיו הוא היה קשוב, אפילו התיישב במיטה.
שמע עצמו עונה: "דבר"!.
כמו ברור מאליו שאני אשמח לבצע משימה, קודם בוא נשמע מה
מהותה!.
"אני צריך לנער מקיפאון מישהי שאני מכיר" "ואני רוצה שאתה תנער
אותה ותגרום לה להתעורר, אני רוצה לזעזע אותה קלות, אבל עם
עוצמה, שלא תשכח את שאירע".
אלון מצא עצמו שואל: "באיזה דרך היית רוצה שאנער את האישה?".
הקול בצדו השני של הקו, שאלון כבר היה בטוח מי הנ"ל, הוא לא
יכל לפספס את הקול המתנגן והנמרץ,
פירט את סדר אירועי המשימה.
אלון הקשיב רוב קשב.
בתום השיחה אלון אימת את הפרטים הנוספים שהיו חסרים לו להשלמת
התמונה. כשהיה בידו מספיק מידע, הוא סיים את השיחה.
אלון התחיל להריץ במוחו את כל הדברים שיצטרך לעשות כדי לגלגל
את המשימה לכלל ביצוע.
תוך כדי שהוא חושב, ניגש אלון מכנית והכין לעצמו כוס קפה,
התיישב ליד שולחן הבר והחל לרשום בראשי פרקים את כל הדברים
הנחוצים לו.
אלון היה יסודי מאוד, הוא כבר עבד בעבר עבור המעסיק הנוכחי,
עשה הרבה הזמנות אישיות, אבל זו, היה בה משהוא אחר היא הייתה
הכי מוזרה , הכי פחות נתפסת, לנער אישה שתתעורר, ממה תתעורר?,
למה צריך להעיר אותה?, למה בדרך הזו דווקא?.
החשדות החלו לעלות במוחו של אלון. אולי יש שם סיבה אחרת?, לא
זו שנאמרה?.
אלון עצר את עצמו, הוא מבצע הוראות, הוא מקבל בסוף המבצע בוכטה
כספית יפה, עבודה זו עבודה, לא משנה מה אופייה, ולמה היא
נולדה.
כשסיים לשתות את הקפה, לקח את הדף והחל לרשום בו את תכנון
הזמנים לאותו היום. המשימה תתבצע בערב, הוא כתב את השעה שש
ומחצה, בבר השכונתי.
הוא התארגן בקפידה רבה.
עשה כמה טלפונים, סגר קצוות, והשעה שש כבר הגיעה.
יצא מביתו, בחוץ חיכתה לו הלימוזינה השחורה שהזמין.
נעל במפתח את דלתו, נכנס למכונית ונסע.

פרק ד'

עברו כבר יומיים, היא לא הצליחה להירדם, כך לפחות היה נדמה לה.
שכבה ושמרה את עיניה פתוחות, אוזניה היו קשובות. אולי בכל זאת
יעבור שם מי שהוא מעבר לדלת הנעולה. היא חייבת להישאר ערה.
היא הייתה רעבה, חלשה ועייפה מאוד. רצתה לחזור לביתה. רצתה
להתעורר ולחשוב שהכל היה בעצם חלום רע.
ליאה דמיינה לעצמה שבעצם היא לא לכודה, היא לא נחטפה, היא פשוט
ישנה.
המחשבות האלו גרמו לעיניה של ליאה להיעצם, היא הרפתה את
השמירה.
ליאה מתוך חלום שמעה קולות מפתח משקשק בחור המנעול. היא קפצה
מהמיטה דרוכה, עמדה כמה שניות נטועה על מקומה.
הקולות פסקו, אף אחד לא נכנס פנימה.
ליאה ניגשה בהיסוס אל הדלת, הושיטה את ידה לידית ולחצה, הידית
נענתה למגע ידה והדלת נפתחה.
ליאה הייתה המומה.
היא חופשייה.
ליאה עמדה בפתח החדר, מביטה החוצה למסדרון, מסתכלת על החדר,
מבינה שזה לא חלום.
אבל מה עכשיו עושים?, חשבה. מה מחכה לה למטה?, אולי זו רק
מלכודת?
אין זמן למחשבות אמרה לעצמה. ליאה הייתה אדם מעשי, הרי היא
יודעת לטפל בעצמה, הרי זו לא הפעם הראשונה שהיא דואגת לעצמה.
היא גדלה לבדה, ניסיון החיים לימד אותה.
ליאה החלה בצעדים נמרצים לכיוון המעלית, הזמינה אותה ונכנסה
לתוכה.
בקומת הקרקע המעלית נעצרה. ליאה יצאה ממנה, התקדמה לכיוון
דלתות זכוכית גדולות, ששיערה שהן דלתות היציאה אל מחוץ
לבניין.
שלב אחד היא עברה, היא יצאה מהחדר שכלא אותה.
עכשיו היא צריכה לצאת לרחוב ולבדוק אפשרות של תחבורה.
ליאה לא בזבזה את זמנה, היא החלה לצעוד לכיוון מסוים מקווה
שבדרך תקרה בדרכה מונית או כל כלי תחבורה אפשרי.
תפילותיה נענו, מרחוק היא הבחינה באופניים, היא החלה לרוץ
לעברם, האופניים קרצו לה למהר.
ליאה נוכחה לגלות שהאופניים שנראו מבטיחות בעצם קשורות.
היא לא אמרה נואש והמשיכה את הליכתה המהירה.
כל מה שהנחה אותה הייתה הידיעה שהיא תגיע למחוז חפצה ויהי מה.

פרק ה'

יותם נכנס למשרד, עברו כבר יומיים.
שיעמם לו, המזכירה שלו נעדרה מעבודתה, לא היה מי שיכין לו את
הקפה שאהב.
יותם היה סבלני, הרי זוהי מקצועיות של עו"ד, להתאזר בסבלנות,
לעשות עבודה מעמיקה, לחכות,
ולקטוף את הפרות.
הוא קיווה שהשיג את המטרה, שהניעור הצליח.
מחר היא תגיע למשרד, מחר הוא ידע מה היא עברה, גם אם היא לא
תספר לו הוא ידע לקרא אותה.
אין ספור פעמים הוא עקב אחריה בעיניו. הוא הכיר כל תנועה שלה,
הוא ידע לפענח כל זיז וזיק בתגובותיה.
הוא רצה שיבוא כבר מחר.

פרק ו'

ליאה כבר זכרה הכל, התמונה התבהרה לה,היא זכרה שישבה בבר, היא
זכרה שנחטפה.
זה היה כל כך מוחשי בתחושותיה.
ליאה מצאה את עצמה עומדת אל מול דלת ביתה. הדרך שלא זכרה
שעשתה, הייתה כבר מאחריה.
ליאה הושיטה את ידה למקום המחבוא של המפתח. מוקירה את עצמה על
כי חשבה לשים אותו שם לשעת צרה.
מתחת לחריץ דלת ביתה היו מונחים מכתבים מהיומיים האחרונים.
בתנועה של רובוט היא התכופפה להרימם. הולכת לכיוון הכורסה
שעליה אהבה להתכרבל, כל יום שהייתה חוזרת מהעבודה.
צנחה לתוכה בכבדות ונאנחה עמוקות.
באותו רגע גמלה במוחה מחשבה, לפצות את עצמה על היומיים שעברו
לה, על הסבל שחוותה.
היא קמה מהכורסה במהירות, רצה לחדרה, משכה מתחת למיטתה מזוודה,
והחלה במרץ להכניס לתוכה פריטים נחוצים.
אספה את הדרכון שחיכה במגירה, הרימה את שפרפרת הטלפון והזמינה
מונית לנמל התעופה.
היא תטוס לחופשה ארוכה, לא משנה לאן.
היא תחרוג ממנהגה ולא תודיע לאף אחד, שיחכו לה במשרד.
שיחכה יותם.