"ביי אחי", ככה נפרדתי מחברי ארז, באותו סוף ערב מעייף שבו
הלכנו למסיבה וקרענו את הרחבה, התחלנו עם כל מה שזז ושתינו
יותר ממה שכל אחד מאיתנו מסוגל שנינו חזרנו עם 5 מספרי טלפונים
של בנות ועם כאב ראש, לא היינו שיכורים רק "תפסנו ראש", ארז
הוריד אותי בפתח ביתי, יצאתי מהאוטו ונכנסתי הביתה, אולי בגלל
העייפות אולי בגלל האלכוהול, פתאום שמתי לב לדברים שלא ראיתי
לפני כן, בינהם שמתי לב לנקודה שחורה מעצבנת ליד התמונה של
סבתי ז"ל שבסלון, באותו לילה לא יחסתי חשיבות קריטית לאותה
נקודה שחורה והלכתי ישר לישון.
למחרת בצהריים קמתי וראיתי את כל הבית הפוך, החלטתי לצאת מכלי,
להפתיע את ההורים ולסדר את הבית, לאחר שעתיים של עבודה עם
מוזיקה בפול ווליום שבוקעת מהמערכת, הגעתי לסלון שמה אספתי את
העיתון מהשולחן, את שאריות העוגיות שאבא השאיר אתמול ואת נעלי
הבית של אמא כשלפתע שמתי לב שוב לאותה נקודה שחורה מעצבנת,
החלטתי לקחת סקוץ' וקצת סבון ולהוריד את הנקודה, שיפשפתי
ושיפשפתי, והנקודה לא רצתה לרדת, אז ירדתי למטה לחנות לקנות
מעט צבע ולהוריד את הנקודה, חזרתי עם הפחית הביתה וצבעתי את
הנקודה, הרגשתי טוב עם עצמי, נפלתי שדוד מרוב עייפות על הספה
בסלון ונרדמתי, כשקמתי להפתעתי כבר היה שעות הבוקר שלמחרת
הסתכלתי לעבר התמונה של סבתי ז"ל ולעבר המקום שבו הייתה
הנקודה, ציפיתי לראות קיר לבן חלק אבל למעשה ראיתי קו שחור קטן
לפחות ככה הוא נראה מרחוק, כשהתקרבתי ראיתי שאלו בעצם שתי
נקודות קרובות, החלטתי לצבוע אותן בצבע שנשאר לי, ויצאתי לעבר
בית הספר, כשחזרתי ישר הלכתי לבדוק מה שלום הנקודות ולהפתעתי
הרבה באותו מקום שבו היו בבוקר שתי נקודות ניצבו להן עכשיו
שלוש נקודות, לא הבנתי מאיפה הן צצות, הרי אמא ואבא לא חזרו
עוד מהעבודה, ואחותי בצבא צבעתי שוב הפעם בשתי שכבות את שלושת
הנקודות ויצאתי לאימון הכדורסל, כשחזרתי מהאימון אמא ואבא כבר
היו בבית, כרגיל הלכתי לבדוק מה עם הנקודות הפעם לא להפתעתי,
גיליתי שם ארבע נקודות, ומה שמוזר הוא שלא אמא ולא אבא שמו לב
לנקודות הנוצרות כל הזמן בסלון, אז שתקתי, כי אולי רק אני
רואה. אולי השתגעתי? אולי הפעם האלכוהול משפיע כמה ימים?
לעזאזל עם הכל, הלכתי להכין את התיק לטיול השנתי.
למחרת יצאתי לטיול שנתי ארבעה ימים באילת, מה שכל תלמיד כיתה
יב' מחכה לו בקוצר רוח, אבל לא יכולתי כל הטיול להפסיק לחשוב
על אותן נקודות שחזרו ורדפו אותי, כשחזרתי מהטיול כבר ראיתי
שבמקום אותן ארבע נקודות ישנה אות מצוירת על הקיר 'ג' באותו
רגע כבר חשבתי שבאמת השתגעתי, ראיתי אות על הקיר בזמן שההורים
לא אומרים מילה, הנה אני אגיד את זה בגלוי, גיל הוא פסיכי!
חשבתי שקצת זמן הרחק מהבית יתן לי תשובות לכן מיד עם סיום
הלימודים, שעד אז כבר ה'ג' נהפכה למילה 'גיל' נסעתי להודו
לשנה, עד שאני אתגייס אני אחד מהילדים הקטנים - אז יש לי זמן,
נסעתי להודו, נורא נהניתי, נסעתי עם חברי הטוב ארז, שדחה את
גיוסו כדי להיות איתי עוד חודשיים בהודו, אף אחד לא היה מודע
למה שעבר בראשי, למילה 'גיל' שהייתה רשומה בביתי, אפילו לא
ארז, שעליו אני סומך בעיניים עצומות.
ארז נשאר איתי כחצי שנה בהודו, הוא אחד מהגדולים הוא מתגייס
מוקדם, לכן הוא היה חייב לחזור, נפרדנו בשדה התעופה, ביקשתי
שיבקר בביתי, שימסור שאצלי הכל טוב, קיוויתי שברגע שיגיע הביתה
יראה את הכתובת שעל הקיר ויגיד לי בטלפון מה עם הכתובת, האם
היא עדיין שם? משהו התווסף?משהו הושמט?
ארז חזר, ביקר בביתי, ובשיחתנו לא הראה כל סימן לכך שהוא ראה
את הכתובת, אז עזבתי את זה והמשכתי לחיות את חיי.
בהודו המשכתי לטייל עם מייק וסטפני צמד אמריקאים שפגשתי שם
במשך מחצית השנה שטיילתי שם עם ארז, היה לי כיף ושכחתי לגמרי
מהנקודות ומהכתובת.
כשחזרתי הביתה, כל מה שרציתי היה ליפול על המיטה שלי ולישון,
טיסה ארוכה זו מהודו, אבל איך שנכנסתי הביתה ראיתי את זה, כל
הקיר בסלון היה מלא מילים, הייתי כל כך עייף שלא שמתי לב
שהמילים מתקשרות, הלכתי לישון, למחרת בבוקר כשקמתי ישר הלכתי
לסלון, ושמה ראיתי את הקיר כולו מלא במילים מילים, אך הפעם
שמתי לב לזה שהן מתקשרות זו לזו, והתחלתי לקרוא לעצמי את מה
שהיה כתוב על הקיר:
"גיל, הרבה זמן לא התראינו, אני מתגעגעת נורא, אני משגיחה
עלייך מכאן, אתה לא צריך לדאוג יותר לכלום, אני לא בטוחה שאתה
מודע לכמה שאני אוהבת אותך הייתי שמחה לו היו לנו עוד כמה
רגעים ביחד אבל זהו הגורל, נפגש כאן בעוד 100 שנים, אוהבת
סבתא" באותו רגע לא ידעתי איך להגיב, אולי זו מתיחה, אבל זו לא
מתיחה כי אף אחד אחר לא רואה את זה חוץ ממני. אולי זה שגעון
שלי, אבל זה לא שגעון שלי, אני נער בריא בנפשי, תמיד הייתי
ואני תמיד אשאר, התחלתי לבכות באותו רגע, כשסוף סוף הבנתי מה
עומד מולי, אני זוכר שישר איך שהתאוששתי, לקחתי ת'מפתחות של
האוטו ונסעתי לבית הקברות, אומנם אני לא זוכר הכי הרבה מסבתא
שלי, כי היא נפטרה כשהייתי בן 11, אבל כל הזכרונות שלי ממנה,
תמיד מעלים חיוך וצחוק על פני, אך הפעם לא, הפעם לא הפסקתי
לבכות, ממש כמו ילד קטן שלא שולט בעצמו, כי בעצם חזרתי לרגע
שבו סבתי נפטרה, רגע שחקוק במוחי מאז ולא יוצא.
יצאתי מהמכונית, התקרבתי לקבר שלה, מרחוק ראיתי אותה, את אותה
הנקודה השחורה המעצבנת, לא עוזבת אותי בשקט, אפילו לא פה.

מוקדש לסבתי אסתר ליפשיץ ז"ל