שוב נרדמת
שוב את ישנה
מאפשרת לי לראות בך את
כל התום שאת מסתירה בך
בעירנותך.
השינה מסרבת להצעת חברותי
וכל שארצה הוא לקנות איזו
פיסת אומנות
בדיוק בשביל השעות האלו
בהן אוכל להביט בתמונה
ולא במגרעות שלנו.

יש בי עולם של שעות שאינך מכירה
בהן אני חווה דמיונות רחוקים
מתנסחת ומתפלספת רק אני עם עצמי
עד שכל הטוב והמריר הזה ביחד
מתרכזים בדמעה
או שתיים.
בשלב הזה,
שאני רוצה לצעוק אבל
אסור -
כי את שלווה,
נשימה עמוקה מוצאת את
אותה התמונה
שוכבת לצידי, מחבקת אותי
מותירה רטיבות תמה מפיה
על הכר שלי.