עכשיו אני יושבת בחדר שלך, ליד השולחן שלך, שומעת את השירים
שלך במערכת שלך וחושבת עלייך, רק עלייך. כל הזמן. ואני נזכרת
כשישבנו על המטה הצבעונית שלך וצחקנו על דברים שטותיים כמו
כתבה במעריב לנוער או כשבכינו כל פעם כששמענו את 'old and
wise' בגלגל"צ.
ועכשיו את כבר לא פה, ואני יושבת כאן לבד כשכל פעם עוד מישהו
בא ומחבק אותי ואומר לי "אני מצטער", ובאותו רגע אני מרגישה
שמשהו מתפוצץ לי בפנים. על מה הצער? על זה שאת כבר לא כאן? על
זה שאני כאן לבד? או אולי שסוף סוף הבינו שמה שעשית הוא במידה
מסוימת גם באשמתם?!
לותם, אני כל כך שונאת את כל הצבועים האלה. אלה שעמדו בלוויה
שלך לבושים שחורים עם מטפחות בידיים, עיניים אדומות וספדו
אותך. אלה שסיפרו שכולם אהבו אותך, אבל יום לפני ריכלו על כמה
שאת מעצבנת בזמן האחרון. אלה שסיפרו על יופייך המדהים, אך
כשהצעת להם נשיקה הם סירבו. אלה שסיפרו על חכמתך הרבה, וידעו
שאת ממוצעת בדיוק במידה המתאימה. אבל הכי אני שונאת את אלו
שסיפרו על חיוכך המתמיד...
היית בוכה. הרבה. לפעמים בסתר ולפעמים לא. וידעו, ידעו שמשהו,
משהו לא בסדר. הם הכירו את לותם שמספרת בדיחות, לותם שתמיד
מתפרעת ועושה שטויות, מצחיקה את החברה.
אבל כשזה נפסק, כשזה נפסק הם שכחו אותך, אף פעם לא שאלו אם הכל
בסדר או אולי את צריכה עזרה ודווקא כשהיית צריכה אותם הם נעלמו
כולם.

חיוכך המתמיד. איזה חיוך? החיוך היפיפה שלך כמעט ששכחתי אותו
כבר. על איזה חיוך הם מדברים? על איזה חיוך הם מצטערים?
על זה ש"התנוסס" על פנייך כשסיפרת לי שאת מרגישה לבד?
אולי על זה שהיה כשסיפרת לי שאת לא מסוגלת לסבול את עצמך כי את
לא מבינה למה את מעדיפה לנשק אותי יותר מאשר את החתיך התורן..
את זה הם לא רוצים לדעת, בזה הם לא מתעניינים.
"אוהבים אותך כשאת צוחקת ומחייכת אך שוכחים אותך כשאת בוכה" -
מילים שלך.
לותם, אני שונאת את הצבועים האלה שרק אחרי שהלכת הם מעיזים
לאמר שהם אהבו אותך, איפה הם היו כשאלו בדיוק המילים שהיית
צריכה???
מספרים שהם לא מבינים, ילדה אהובה ויפה שתמיד הייתה מוקפת
חברים, מה יכול היה לגרום לה לעשות כזה דבר נורא... דבר נורא?!
דבר נורא!?
לותם, אני כל כך גאה בך, אני כל כך אוהבת אותך סוף סוף עשית את
מה שרצית לעשות כל כך הרבה זמן. אמרת שזה יעשה לך טוב. כי נמאס
לך להיאבק.
לא, המילים שלך היו שנגמרו לך הכוחות הנפשיים, ולכן את חייבת
לעשות את זה. אני רציתי להמשיך אתך, אני כל כך רגילה ל"אתך".
אבל אמרת לי "לא!" ואסרת עליי לחשוב על זה, שכנעת אותי שלי יש
עוד תקווה הסברת לי שהחיים שלי שונים, יפים.
ביקשת ממני לבוא לכאן כל פעם שיהיה לי קצת זמן ולספר לך מה
קורה פה, בעולם, הסברת לי שאני צריכה להיות חזקה ולא לבכות, כי
את תמיד תהיה איתי. אני זוכרת שחשבתי "איזו קלישאה דוחה".
את יודעת מה? אני מרגישה אותך כאן, אבל לא כמו שאני רוצה, אני
רוצה שוב להחזיק אותך, לחבק אותך ולנשק אותך עוד ועוד עד
שיימאס.
עשיתי את כל הדברים שביקשת ממני, הנה אני כאן מספרת לך מה
קורה, ולא מנעתי ממך לעשות את הדבר שרצית כל כך.
מוזר.
הדבר היחיד שרצית לעשות הוא משהו שלא תוכלי להרגיש לעומת כל
השאר.
לותם, אני מרגישה!
הבטחתי שאהיה חזקה, לא חשבתי שזו הבטחה כל כך קשה...

היית צריכה לראות בלוויה שלך כמה אנשים היו, כמה מאות. כל
האנשים שחשבת שיבואו באו. ואימא שלך, חיבקתי את אימא שלך והיא
חיבקה אותי ופתאום היא הרחיקה ונתנה לי סטירה. זה כאב. ואז היא
שוב חיבקה אותי.
אני לא חושבת שהיא יודעת...
זו הייתה לוויה הכי עצובה שהייתי בה. היא הייתה בדיוק כמו
שרצית שהיא תהיה. אני לא בכיתי. בדיוק כמו שרצית שהיא תהיה...
לותם, לותם שלי, אני אוהבת, אני מתגעגעת, לותם!
רק עוד דבר אחד. סליחה...