יעל קליגמן ישבה על הבימה כמו שופטת עליונה והביטה בי. היא
היתה אשה קטנה שמשקפיה חומי מסגרת, ושערה החלק, החום והדק
מסורק לאחור ומוחזק בקשת פלסטית חומה של ילדה.

"ברצונך להראות לי מה כתבת?"

היה לה קול מנוקד ומפוסק, כזה שאומר "ברצוני לבדוק את
שיעוריך" ו"אנא, היו שקטים".
מאחורי ההיגוי המושלם והיפה עמדה נשמת מורה יפה ומושלמת. מורה
בטעם של פעם, ו"טעם" היא מילה מתאימה יותר מ"ריח", כי אין כאן
לווית חן, אלא מהות.

את ההפסקות הייתי פותחת בישיבה על קוביית הבטון שליד המגרש.
הפנקס פתוח והיד רושמת, הרחק מריח הזיעה החריף של השחקנים על
המגרש, אך לא רחוק מספיק. משהו מהריח חילחל אל הדף. פעמים
רבות כל כך סגרתי את הפנקס בחבטה, עד שסליל המתכת שלו התעקם.
סגרתי את הפנקס בחבטה והלכתי לקיוסק.

העסיס המופרש בגיל ההתבגרות מטפטף על המיתרים החבויים ביותר
שבנפש, הבהמות הופכות להיות בהמיות יותר. חזירים, סוסים ובני
בקר רוקעים בפרסותיהם על יד הקיוסק שבחצר תיכון עירוני א'.

הרגישים הופכים רגישים יותר. קולם של אלו נדם והם נחבאים אל
הכלים עד אשר תעבור שעטת העדר המשתולל. הכל סוער ומוטרף, ובעת
ובעונה אחת חסר טעם ונטול תקווה.

כמה קשה היה להפליג בים הסוער. היו מורים שברומא זו בחרו
להעמיד פני רומאים. המורה לאנגלית היתה בת רומא אמיתית. היא
הגיעה לבית הספר צפופה בג'ינס ושערה הבהיר מכסה את כתפיה.
המורה לגיאוגרפיה נכנס בחן למשבצת של מדריך הטיולים, והצטרף
לכל טיול שכבתי, כשהשפם חגור על ירכו.

אך לא ספן ותיק כיעל קליגמן יירתע. אפשר רק לדמיין כמה אומץ,
ניסיון או אטימות מוחלטת נחוצים היו לה בבואה לחצר הקסרקטין
שלנו, מצוידת רק בקולה השקט.


"אינפוזיה." קראנו לה."כל כך מיובשת שהיא צריכה עירוי."

גם אני הייתי שם והעליתי אבק פרסות עם כולם, אבל יעל
היתה המורה הנערצת עלי גם מפני ששמי כשמה וגם משום שכתבה
וסיפוריה יצאו לאור. ללא מבוכה היתה מקריאה מסיפוריה לפני
הכתה. ראיתי בה את עצמי בעוד שנים. רציתי לשתף אותה בניסיונות
הכתיבה שלי, אבל לא רציתי לספר לה שאני רוצה לכתוב. כלומר
ממש.
להיות כותבת.

"יש לי כמה דברים בבית,"
אמרתי והסמקתי.
לא היה לי כלום.
היה לי רצון עז לכתוב ורעיונות מדהימים שנגוזו ברגע בו
התיישבתי ליד שולחן הכתיבה. "אבל אני מתביישת להראות אותם. הם
בוסר."
"בוסר?" שאלה בחיוך "מצוין. לא הייתי רוצה לראות חומר בשל מדי
או מלוטש."
"גם הכתב שלי לא..."
"במה אוכל לעזור לך, יעל?"

חייכתי במבוכה, פיתלתי את אצבעותי ביאוש, הסמקתי כסלק ונשכתי
את שפתי, והיא ישבה ללא נוע והביטה בי.
בסקרנות?

"אין לי כלום על הנייר." אמרתי והבטתי בנעלי "אבל יש לי המון
רעיונות."
הרמתי את מבטי אליה.
מה עכשיו?
"הביטי, יעל," יעל קליגמן התרוממה והחלה לארוז את חפציה אל
תוך התיק החום, דמוי הילקוט. הכל אבוד. "עלי למהר עכשיו.
הצטרפי אלי, אם רצונך בכך, ונשוחח במכוניתי."
האם היתה זו בעיטה מנומסת בישבני? העדפתי להיות אופטימית.
העליתי על פני הבעה מעוניינת אך לא להוטה מדי.

בחטיבת הביניים למדתי אצל אראלה. בימי שישי היתה אראלה מקריאה
לנו "ממיטב הספרות העולמית" ולפעמים חיבורים מצטיינים של אחת
מתלמידותיה החביבות.

"המוות האדום" של אדגר אלן פi הותיר אותי פעורת פה. עולמו
המיוסר סחרר אותי. אחרי שהקריאה את "הבור והמטוטלת" התמלאתי
חדוות עשייה. הפרק הראשון  שכתבתי היה דומה להפליא לסיפורו של
פi. הגשתי אותו, רוטטת מהתרגשות, לאראלה. את הפרק השני כבר
השלכתי לפח.
"נכון שלא כולם יכולים להיות סופרים, יעלי," אראלה זרתה מלח
על פצעי הפתוחים במין אנחה של קבלת הדין, כאילו כבר שורה
הסכמה בינינו, ושתינו עומדות כמו הרצל על המרפסת בבאזל
ומביטות באבק האדם מחוסר הכישרון הספרותי, שעתידו לוט באפלה.

"אבל כולם יכולים לאהוב ספרות. לדעת ספרות טובה מהי."
והיא המשיכה להתפעם מיצירותיהן של תלמידותיה החביבות, ולבו של
איש לא נחמץ חוץ מלבי שלי. לאיש, חוץ ממני, לא היו שאיפות
להיות לסופר.
"טוב שאת מושפעת מספרות טובה, יעל. זה כל כך משמח אותי. אני
מנסה עם המון סבלנות והתמדה לערוך לכם היכרות עם סופרים טובים
באמת ונראה לי שקצת הצלחתי." אמרה בחיוך.


אראלה היתה צעירה מאוד, נמוכה ובעלת פנים עגולים, שטוחים
וחיוורים. היו לה עיני תינוק תכולות ופעורות, שהודגשו בצללית
תכלת. עיניה נראו כאילו נשפך מהן הצבע והכתים את עפעפיה.
קולה היה קטיפתי וצייצני. מעולם לא צעקה ורק דיברה בקול הזה
שלה.
"אדגר אלן פו עמוק כל כך וסוחף. הוא מעניין לא פחות מהרומן
הרומנטי, שאתן קוראות בלהט שכזה, נכון? שלא לדבר על הבנים,
שאינם קוראים כלל."
רק שלב אחד רעוע בסולם האבולוציה הפריד, אם כך, ביני לבין
פסולת המין האנושי הקרויה "בנים". הייתי תרנגולת מטופשת, שרק
הודות לאראלה חילצה את קצה זנבה מערמת האשפה, שבה נברה כל
חייה.

"אל תשחתי את רעיונותיך לריק. אם רצונך שרעיון אחד מכל
הרעיונות שלך ימצא את דרכו אל הכתב, את חייבת לכתוב. הם אינם
יכולים להיכתב מאליהם." הפז'ו הלבנה הישנה של יעל קליגמן
קרטעה בסיבוב.

"זה הגיוני, אבל זה לא כל כך פשוט." באומץ התרתי לצליל קל של
ספק להסתנן אל קולי "אני לא מצליחה לכתוב."
סיפרתי לה "בלי להזכיר שמות." אודות הבור והמטוטלת. יעל
קליגמן הכירה את אראלה מהחטיבה. ודאי ידעה על חיבתה של המורה
הצעירה לסיפוריו של אלף אלף פו. בזכותה של אראלה הגיעו מדי
שנה, גם אם בקצב הולך ופוחת, תלמידות חדשות למגמה ה"ספרותית".
היא לא חששה, אומנם, מאובדן מעמדה כמחנכת, היא יכולה לחנך גם
כיתה של ביולוגים, אבל זה לא יהיה אותו הדבר. מה עם הספרות
המורחבת? מה עם נשמת אפה כמורה? הסיבה שבגללה היא צועדת כל
יום כמאלף ותיק אל תוך גוב האריות? עלי לא ידעה דבר, שכן
בשנות הלימוד בחטיבה "צללתי" מתחת לאפם של המורים. אראלה
התייחסה אלי כעומדת רק על מדרגה אחת, רעועה ומטה לפול, מעל
הבנים והתייחסה בחשד לשמועה האומרת שאני תולעת ספרים. "רומנים
רומנטיים" חשבה ודאי בבוז בינה לבין עצמה ולא טעתה לגמרי, שכן
תולעי ספרים אינן בררניות במזונן.
"נסי להתחיל בכתיבת רומן רומנטי," אמרה יעל קליגמן בחיוך
"ותיווכחי, שלפחות בפעם הראשונה, אין זו מלאכה קלה כלל וכלל.
אחר כך תגלי את הנוסחה. הנוסחה המנצחת שלך שבה תשתמשי בכל
סיפור גם אם מריאן תהפוך למריאנה והטירה האנגלית רדופת השדים
תהפוך לחוף הריביירה האיטלקית. אני יודעת. כשהייתי סטודנטית,
לפני שנים רבות, חיברתי עשרות תחת כמה שמות עט, לועזיים כולם.
עשיתי זאת כדי לממן את הוצאות שכר הלימוד ושכר הדירה. לעיתים,
כשאני רואה אותם, מרוטים ומהוהים ובלויים, עוברים מיד ליד בין
התלמידות, אני מחזיקה את עצמי בכוח."

ירדתי ב"קרוק'ס". הזמנתי אספרסו עם סברינה והצתתי לעצמי את
הסיגריה הלא שאולה הראשונה בחיי. כמו ילדה קטנה, שאיננה יכולה
להתאפק, התחלתי מייד לכתוב את הספר הראשון שלי. עוגת קצפת,
בית קפה של פעם, זקנות תכולות שיער. הכל דקדנטי במידה ומשמר
אווירה שחלפה מן העולם. אווירה של רומן רומנטי, אלא שהחניון
העירוני של אגד היה ממוקם בדיוק מתחת לחלון הצדדי, אשר דרכו
נשקפו אלי דמויותיהן השקופות למחצה של מלאני, האנגלייה
החיוורת, וג'ובאני, הלטיני עתיר המלאנין ויפה התואר.

חשבתי שהתגברתי על הרעש הנורא, שחדר פנימה בכל פתיחה של הדלת,
חשבתי שהצלחתי לפצח את הנוסחה של קליגמן, כשנפתחה הדלת של בית
הקפה, ופנימה נכנסו חייל ונערה גבוהה, ארוכת צוואר וארוכת
רגליים, שעיניה פעורות ושיערה צהוב בהיר ושפתיה מבהיקות בחום
אדמדם מספר תשע של הלנה רובינשטיין.

פתאום חשבתי על זה.
הברווזון המכוער.
הנוסחה עובדת רק על יחידי סגולה ונחושי רצון.
הברווזות צריכות לעבוד בפרך. כשם שהן חושקות שפתיים מול
עלבונות הילדות, כך הן נלחמות כארי אל מול ייסורי הכאב,
שמסבות רצועות השעווה, וכשם שכוח ההתמדה מחליק את שערן עד
שהוא מתיישר כשער זנבו של סוס, כך גם תתהדקנה שפתיהן כנגד
פיתויי הצלחת, ומידותיהן החיצוניות, הנדיבות מדי, תותאמנה
בכוח הרצון למידותיהן הפנימיות הצנועות.
פתאום נפקחו עיני לחזות בחייהם הסודיים של הצמחים. הנערה מתחה
עלעל ועוד עלעל, נשאה את פרח פניה אל השמש הטובה והתרפקה על
זרועו החסונה של החייל.

השיזוף המלאכותי של ג'ובאני נמוג יחד עם דמותה הענוגה והדהויה
של מלאני.