"עמוסי, אתה מאחר לארוחת הערב", "תלכו, אני כבר אגיע".
זו לא הייתה עוד פעם שאני מאחר לארוחת הערב "המכובדת" של ערב
שישי בקיבוץ, הפעם יש סיבה. הלילה יש מסיבת ריקודים במקלט שליד
המרכזון בוגר שלי. אמנם אני רק בכיתה ו' והבנות של ז' אולי
יבואו, אך עדיין זו סיבה טובה לשמחה ובטח לאיחור לארוחת שישי
בשל מריחת השיער וסידורו בג'ל.
לבשתי את הג'ינס היחיד שהיה לי וחולצת הבאטמן המסורתית שהדודה
קנתה לי באמריקה והבטתי במראה, אממ... עם מי ארקוד סלואו היום,
ומי יודע, אולי אזכה לנשיקה ראשונה מבת? אני מקווה שלא נשחק
אמת או חובה כי אז ענת תגלה שאני אוהב אותה עוד מכיתה ד' ואז
עומרי יכעס עליי כי הוא חבר שלה... יש לי פרפרים בבטן.

ענת הייתה ידידה טובה שלי בגן, ומאז אני כבר לא ממש בקשר איתה,
יש לה שיער שחור שאסוף בקוקו קצר ועיניים כחולות, היא צוחקת
המון, והיא גבוהה ממני בקצת. אני אוהב אותה ואני מת להציע לה
חברות, אבל אני לא יודע איך ובייחוד עכשיו כשהיא מסתובבת הרבה
עם עומרי, הילד החדש שכל הבנות אוהבות וכל הבנים מפחדים ממנו.

עוד ארוחת ערב טיפוסית, כל אנשי הקיבוץ באים בתלבושות מהודרות,
אוכלים, חוזרים לבתיהם והולכים לישון, אני כבר הפסקתי להשקיע
בעצמי בערבי שישי רגילים ללא מסיבות, פשוט אין למה, רק כשאני
רואה את ענת אני חושב למה לא שמתי ג'ל היום, אולי הייתה נותנת
לי איזו מחמאה...
"עמוסי, בוא חמוד, שמרנו לך אוכל, איזה יפה אתה היום, ממש
חתיך!" הסמקתי, כשאימא שלי נותנת לי מחמאות זה בדרך כלל מביך
אותי, ובייחוד כשאנחנו יושבים בשולחן שלפני השולחן של ענת
ומשפחתה. מה גם שאני חושב שכל מחמאה שאימא נותנת זה רק בגלל
שהיא אימא שלי.

כשסיימתי לאכול הסתכלתי על כל אנשי הקיבוץ האחרים שהולכים
הביתה, התלבשו כל כך יפה ועכשיו הולכים לישון, ולי יש מסיבה
בעוד... וואי אני כבר חייב לזוז "ביי אימא, ביי אבא".

נסעתי עם אופניי והחנייה עצרה את הגלגל, חנייה מושלמת, כמו
תמיד, ראיתי שיש אור במקלט, נכנסתי פנימה וירדתי במדרגות,
פוסטרים של" טייק דאת'" ו"דוראן דוראן" עיטרו את הקירות
ויכולתי לשמוע כבר את "מקרנה" ממעמקי המקלט, הגעתי למסיבה,
הייה שם טייפ דאבל קאסט שחור וישן שהשמיע בפול ווליום וערמות
של קלטות "דה בסט" ו"היטמן" מכל מיני שנים שמיטל, הילדה
האדמונית עם הרסן שמארגנת את המסיבות לקחה מאחותה הגדולה. הכול
היה חשוך למעט כמה פנסים צבעוניים וכדור מראות שהסתובב בתקרה
וגרם להמוני נקודות בהירות לקשט את הפוסטרים של "כולנו"
ו"מעריב לנוער" שהיו תלויים שם. צלחות פלסטיק עם ביסלי, במבה
וכיף לי היו מונחות על השולחן ליד בקבוקי הקינלי והקולה. לקחתי
חופן מהביסלי פיצה והתיישבתי על אחד מכיסאות הפלסטיק ליד רז
ושאר הבנים שהסריחו מחוסר מודעות כדי לצפות בבנות עושות מקרנה.
התחלתי להבחין בזה שהבנות ממש השתנו בשנים האחרונות, הן הרבה
יותר גבוהות מהבנים ויש להן חזייה למרות שרק טלי המפותחת באמת
הייתה צריכה. בהיתי בחזה הקופץ של טלי ופתאום התחלתי לחלום
בהקיץ על ענת ומתי היא תבוא. "אתה בא לרקוד?" שאלה אותי ענת,
היא נראתה מהממת בשמלתה הכחולה והקשת הלבנה שעל שיערה הפזור,
הסמקתי כמו עגבנייה "אנחנו עושים עכשיו מעגל דיסקו, אל תהיה
כזה יבש" הייתי נבוך. "יבש" מאיפה היא הביאה את המילה הזאת?
התחלנו לרקוד במעגל דיסקו וכל הבנות בחרו בעומרי. הוא התהדר
לאירוע בעגיל חדש ובקוציו המחומצנים היומיומיים ונראה היה
כאילו הוא עושה טובה שהוא רוקד. הבנים, משום מה, בחרו תמיד
בטלי. כשמיטל נבחרה באופן די נדיר רקדה ובחרה בי, עשיתי את
הקטע של מייקל ג'קסון שהתאמנתי עליו כבר חודש בשביל להרשים את
ענת, הליכת ירח, רגל מתחת לשתי ידיים וכל הטריקים, בחרתי כמובן
בענת, היא חייכה ונכנסה לרקוד.

"אטומים, עכשיו אטומים" צעקה מיטל שהצליחה להתגבר בקולה על
המוזיקה. אטומים היה מן משחק כזה, שמישהו, במקרה הזה מיטל זורק
מספר כמו 8 או 2 והילדים שרוקדים צריכים להתחלק לפי המספר ומי
שאין לו קבוצה יוצא מהמשחק. אני עפתי כבר על השלב הראשון כי
אמרו 2 והלכתי אל ענת לפני עומרי אך היא אמרה לי "מצטערת אבל
הבטחתי לו קודם", התבאסתי אך קיוויתי שלפחות במשחק הבא ייצא לי
משהו.
"עכשיו שכל אחד ייקח עיתון, ויעמוד עליו עם מישהי" צעקה מיטל,
טוב כנראה שהיום אאלץ להתפשר ואקח סתם אחת. "בא לך להיות
איתי?" שאלה ענת כשנותרתי פעור פה. "בטח, מה את לא עם עומרי?"
"לא, אין לו כוח" היא הסיטה את מבטה הצידה והבחנתי בעומרי שישן
שנת ישרים על אחד מהמזרונים המרופטים שליד הקיר.  

המשימה במשחק זה הייתה לעמוד עם בת הזוג שלך על עיתון אשר כל
פעם היה צריך לצמצם את שטחו פי 2. בשלב מסוים נותרנו רק אני
וענת ורז וטלי, היינו צריכים ממש להתחבק, הבחנתי בפרצופו
המאושר של רז שסוף סוף יצא לו לחבק את טלי ומה שנשאה, אך אושרי
הייה גדול בהרבה למרות שבהשוואה לתפוזים של טלי לענת היה בקושי
חרצנים. הרגשתי איך ענת ממש נהנית וצוחקת בכל רגע. עמדנו מאוד
קרוב לעומרי והייתי בטוח שהוא רואה אותנו כי עיניו לא היו ממש
סגורות, פחדתי שיתעצבן וירביץ לי. "זהו, המנצחים הם עמוס וענת"
קראה מיטל בהתלהבות, זכינו כל אחד בסוכריות "פז" ובמין חיה כזו
שמוציאה אותם החוצה.

"ממש נהניתי" אמרה ענת בחיוך מבויש, מיטל החליפה קלטת  ו -
I Will Always Love You של וויטני יוסטון התחיל להתנגן ברקע.
"בא לך לרקוד איתי?"שאלה כשפניה נהיו אדומות יותר והתרגשותי
כבר עלתה על גדותיה. לא ממש ידעתי איך רוקדים סלואו אך ענת כבר
שמה את ידיי על מותנייה הצרים ואת ידיה העדינות על צווארי,
למשך מספר דקות רק הסתכלתי בעיניה והיא בעיניי, הכחול שבעיניה
נראה לי כמו אוקיאנוס אין סופי שאני רוצה לשוט בו, וכבר חשבתי
על זה שאתחתן איתה ויהיו לנו ילדים אך דבר אחד רציתי יותר מכל,
לנשק אותה על שפתיה, נשיקה ראשונה, נשיקה של החיים. השיר כבר
עמד להיגמר ופתאום ראיתי את מיטל הולכת, חשבתי שהיא עומדת
להחליף קלטת אבל לא, היא הלכה לכיוון עומרי כדי להעיר אותו
ושירקוד איתה את השיר הבא, ידעתי שזהו זה, זה עכשיו או לעולם
לא, וכשעלה קולה של וויטני בפעם האחרונה עצמתי את עיניי
ונישקתי את ענת, פיה בהתחלה לא הגיב כי היא הופתעה, ולאט לאט
כמו בסרטים, הכנסתי לה גם את הלשון והיא שיתפה פעולה. כנראה
שזו הייתה הנשיקה הראשונה גם שלה ושכל הקטע עם עומרי היה רק של
ללכת יד ביד. פתחתי את עיניי והייתי המום ונפעם מאושר, נשיקה
זו נמשכה בערך 5 שניות אבל בשבילי היא הייתה כמו נצח מתוק
שנמשך ארוכות, "אתה ממש חתיך" אמרה לי ענת בתום הנשיקה. הסטתי
את מבטי לכיוון עומרי וראיתי את פרצופו הכועס, הוא יצא בזעם
מהמקלט והבחנתי שכל שאר הילדים שהיו שם מסתכלים עליי ועל ענת
ומחייכים, חייכתי גם ונישקתי שוב את ענת, גם אחרי שהקלטת
נגמרה.