אני חושבת שנרדמתי, כי התעוררתי בבהלה לתוך צלצול.  עברו
שניות  עד שקלטתי שהצלצול איננו חלק מהחלום. הושטתי  יד לאחוז
במכשיר, אבל לא בזריזות מספקת. בינתיים נשתרר השקט שאחרי
הבליפ, וידעתי. עכשיו כבר מחכה לי הודעה במשיבון. נו, מה
לעשות. התיישבתי, נאנחתי וקמתי להדליק את האור הגדול, להרכיב
את המשקפיים ולבדוק מי הבריח לי את החלום. אם יש משהו שאני
שונאת,  זה לקבל הודעות במשיבון שלי. אף פעם אי אפשר לדעת איזו
הודעה תהיה שם. חוץ מזה  כבר אחרי חצות, שעה בה אני תמיד
מתבלבלת עם הקוד הסודי שלי. בימים רגילים הייתי נותנת  להודעה
לחכות לי עד מחר,  אך מכיוון ששני היקירים שלי בחו"ל,  אין לי
ברירה אלא למלא סקרנותי כאן ועכשיו.

אני מחייגת  וכמובן שאני טועה, מחייגת שנית, וההודעה  עולה
לשידור. מאזינה בדריכות ונשימתי חוזרת אלי. תודה לאל, זה לא
קול שאני מכירה, אך הצליל שבקולו היסטרי משהו. ההודעה בכלל לא
בשבילי אלא בשביל איזה ד"ר שרוינסקי. אני כמעט עומדת למחוק
אותה, אבל משהו קטן בבטן אומר לי להאזין להודעה עד הסוף.  

"ד"ר שרוינסקי, זו הפעם  השלישית שאני מתקשר אליך. אבא מרגיש
ממש לא טוב. הוא מזיע והשתן שלו אדום. אני לא יודע מה לעשות.
אנא חזור אלי בהקדם האפשרי. אני מאוד מודאג אנא. זה כמובן אני,
עודד.  והטלפון  שלי הוא מספרו 2224 ---  תודה.

לא הבנתי כיצד התגנבה ההודעה של  ד"ר שרוינסקי לתא הקולי שלי,
אבל כאשר האזנתי לה בשלישית על מנת לרשום את מספר הטלפון,
קלטתי שוב בבהירות  את אותות המצוקה בקולו.  שתן אדום הוא
אומר, וגם הזעה... אצל אבא שבטח כבר לא צעיר. מיהרתי להכין לי
כוס קפה כדי למרכז את  כל מאגרי האנרגיה שלי והתקשרתי.

"עודד כאן."
"ערב טוב, עודד."
"כן, מה אפשר לעשות למענך, גבירתי. הוא משך את המילה האחרונה
בקוצר רוח.
"רציתי רק ליידע אותך שד"ר שרוינסקי..."
"אה, את המזכירה של ד"ר שרוינסקי?"
"לא," חייכתי לעצמי, כמה שאתה קצר סבלנות.  "לא, אינני
מזכירתו. רק רציתי להסביר לך מדוע ד"ר שרוינסקי לא התקשר עד
עכשיו..."
"באמת אני לא מבין אתכם אנשי המקצוע. הרי תפקידכם לענות לאדם
במצוקה."  
ראיתי שאין לי עם מי לדבר  והשתתקתי. "טוב, אני מצטערת שהטרדתי
שיהיה לך ערב נעים... יותר נכון לילה טוב."
"רגע, אל תסגרי. מי מדברת?"
"מדברת  חן."
"ואת לא ממשרדו של ד"ר שרוינסקי?"
"ממש לא."
"אהה..." שמעתי את האכזבה בקולו.
"מותר לשאול למה התקשרת?"
"סוף סוף," חשבתי בלבי, "התקשרתי כדי לומר לך שיש לך מספר
טלפון מוטעה של ד"ר שרוינסקי וסביר להניח שלא יחזיר לך צלצול
עד שלא תמצא את המספר  הנכון  שלו. אתה התקשרת אלי במקום."
"רגע, המספר שאליו חייגתי מסתיים ב: 1357 "
"זה מספר הטלפון שלי."
"ואת טרחת להתקשר אלי אחרי חצות כדי להגיד לי שטעיתי?"
"התקשרתי כדי להסביר לך שאתה צריך את המספר הנכון ולא את המספר
שלי, אחרת  הרופא לא יגיע."
"את יודעת, זה לא יפה להאזין להודעות שלא היו צריכות להגיע
לאוזניך."

חשתי כאילו שפכו עלי דלי מים קרים. "כן?" אבל לא התאפקתי
ומיהרתי לדחוף את דבריי. "טוב, אז בהזדמנות כדאי  שתשאל את אבא
שלך אם אכל סלק בצהריים זה עושה שתן אדום. ועכשיו לילה טוב,"
ו...לא יכולתי להתאפק,  "ותודה רבה על ההקשבה  ושגם לך יהיה
ערב טוב." השתדלתי לשמור על קור רוח אבל לא היה קל.

עברו יומיים, כמעט שכחתי מכל העניין, אלמלא הגיע יום ששי.
חזרתי מהעבודה די מאוחר והחלטתי ללכת לשים ראש  לקראת הערב,
הזדמנות פז  לשנת היופי השבועית. רק נכנסתי למיטה וצלצול בדלת.
לא, לא קיללתי. אני לא נוהגת לקלל, אבל עמדה  לי על קצה הלשון
איזו מילה מגעילה.  ירדתי למטה ופתחתי את הדלת. כל שראיתי היה
זר פרחים ענקי. הכנסתי את הזר ואת השליח שמאחריו. חבל שלא היה
לי כסף קטן לטיפ, אז התנצלתי. הנחתי את הזר במקום מרכזי והלכתי
לשפות מים,  לפני שפתחתי את אגרת הברכה. היתה שם רק מילה אחת
"סליחה."

לא הייתי צריכה לנחש מי שלח את זר הפרחים, כי הטלפון התעורר
לחיים חדשים. התלבטתי אם להניח לטלפון לצלצל...ונכנעתי. זה היה
הבן שלי.

אבל אחר-כך שוב היתה הודעה במשיבון שלי... אויץ.