כשקרן הייתה אוכלת, פירורים קטנים של אוכל היו מצטברים לה
בזוויות הפה, מתרבים מנגיסה לנגיסה. היא כמעט ולא הייתה מבחינה
בהם, ורק לפעמים, כשמי שמולה סימן לה, היא הייתה מנגבת אותם עם
מפית וצוחקת. קרן לא הייתה בררנית במיוחד, לא באוכל, ולא
בדברים אחרים. אם היה אוכל קרן הייתה אוכלת אותו. היא אהבה
לאכול.
אימא של קרן תמיד העירה לה על זה. "תאכלי כמו בן אדם. מי ירצה
אותך ככה למען השם?!" נהגה לומר, במנטרה אינסופית. כשהייתה
קטנה, קרן לא ממש התייחסה למה שאמא אומרת, היא גם לא הבינה
מדוע היא צריכה לחשוש אם מישהו ירצה אותה או לא, יש לה את
עצמה, וזה מספיק.

מסיבות ממתקים עם חברות ילדות מאוחר בלילה, ביסלי ביד, וממרח
שוקולד מרוח בצידי הפה, היו חלק משגרת חייה במשך 14 השנים
הראשונות. הייתה לה חברה טובה, נטלי, ששקלה כחצי ממנה. הן גדלו
ביחד באותו הרחוב, וקרן הייתה אוהבת ללכת אל נטלי הביתה אחרי
בית הספר. אימא של נטלי עומדת בפתח ונותנת לנטלי נשיקה, ולה
לטיפה. כולם בתיכון קראו להן 'השמנה והרזה' כשהיו הולכות
במסדרון של השכבה. זה באמת היה קצת מצחיק בהתחלה, וקרן הרגישה
קצת מיוחדת, עד שהבינה שאף אחד לא זוכר את השם שלה, וכולם
קוראים לה 'השמנה'.
בהתחלה היא הפסיקה לשים סוכר בנס קפה שכל כך אהבה לשתות, אחר
כך הפסיקה עם הלחם, ואחר כך כבר לא אכלה בכלל. בכיתה י' אף אחד
כבר לא קרא לקרן שמנה. למעשה, אף אחד לא קרא לה בכלל, היא
הפחידה אותם, או שהם לא ידעו איך להתנהג אליה, עכשיו כשהשתנתה.
נטלי לפעמים התיישבה לידה בהפסקות, והן דיברו על כל מיני דברים
שיש בטלוויזיה, וכשסיימו היה משתרר מן שקט כזה, והן היו יושבות
ושותקות, עד שצלצל הפעמון, או עד שנטלי הייתה הולכת.

אימא של קרן דווקא לא התנגדה כל כך למפנה שחל בבתה. "רק תיזהרי
שלא תשמיני בחזרה", חזרה ואמרה לה, בהתחלה, כשהקילוגרמים נשרו.
אבל כשקרן כבר לא יכלה לקום בבוקר לבית ספר, אמא של קרן ניסתה
לעזור לה. "תאכלי כבר! תפסיקי עם ההצגות האלה, רזית יפה, מספיק
לא צריך לצום, פשוט אל תאכלי שטויות!" ואימא של קרן ידעה על מה
היא מדברת, היא לא אכלה שטויות אף פעם. "אנחנו התגלמות האוכל
שאנו אוכלים", נהגה לומר, לקרן, ולתלמידות שלה מחוג השחייה.  
אבל קרן לא הפסיקה. היא הייתה שוכבת במיטה ומרגישה את פיסת
הנגיסה מהתפוח שאכלה לפני כן, מרגישה את התנועה שלה בבטן, את
ההתעכלות, מרגישה איך משהו תקוע בגוף שלה, עצם זר, שלא שייך
לשם, אויב. אבל היא תנצח אותו, ככה היא הייתה אומרת לעצמה כל
הזמן, מזכירה לעצמה שהיא יותר חזקה. היא לא צריכה שום דבר,
'הנפש מזינה את עצמה'.

בלילות היא הייתה חולמת על אוכל. על עוגות קרם, בורקסים טריים,
ביסלי ונס קפה עם קצף ושתי כפיות סוכר. היא הייתה מתעוררת
בבהלה ומסתכלת על הבטן, משחזרת את היום הקודם, ואז קצת נרגעת.
ואחר כך, כפי שהייתה עושה בכל יום, בבוקר, ובערב, מיד כשהצליחה
לקום מהמיטה, היא הייתה שוקלת את עצמה. מורידה את כל הבגדים,
ומקפידה לא לשתות לפני.
מבית הספר שלחו יועצת, וגם המנהלת באה, והמורה ורכזת השכבה. הם
ראו אותה ונבהלו, יותר מכך שלא שמו לב. הן קראו לשירותי
הרווחה, הבריאות, ולכל מי שאפשר, עכשיו זה כבר לא בידן. ואז
קרן הגיעה לבית חולים.

אימא של קרן כמובן התנגדה. "איזה בושות את עושה לי, כל הזמן
דורשת תשומת לב, מחפשת רחמים, עד לבית חולים הגעת, תראי אותך -
כמו ילדה קטנה את מתנהגת, לעזאזל תתבגרי, אין לי כוח לשטויות
האלה!"
קרן שכבה לה על המיטה הגדולה בחדר ללא חלון בבית החולים. היו
איתה עוד שתי בנות בחדר. הן היו יותר רזות ממנה. שלושתן היו
יושבות בחדר, כמעט ולא מדברות, לאף אחת לא ממש היה מה לומר,
וגם לא היה כל כך כוח.
אף אחד לא בא לבקר את קרן בבית החולים, גם לא נטלי. אימא של
קרן הגיעה לפעמים, נשארה קצת בחדר, והמשיכה למקום אחר. מדי פעם
היא הייתה מריחה ככה סתם, ריח של עוגה טרייה שיצאה מתנור.
ולפעמים היא הייתה חושבת על אבא שלה, שמת עוד לפני שנולדה. 'אם
רק אבא היה פה', הייתה אומרת לעצמה, וזוכרת אותו מהתמונה שאימא
נתנה לה כשהייתה בת חמש וקראה לכל אדם מבוגר 'אבא'.  
בשיחות עם הפסיכולוגית היא העמידה פנים. שזו לא היא בכלל, שזה
לא קורה לה. הן דיברו על לימודים, על אימא, ועל מה היא רוצה
לעשות כשתהיה גדולה. קרן לפעמים הייתה שותקת במשך דקות, פעם
אחת אפילו במשך כל השעה, והפסיכולוגית רק הסתכלה עליה ולפעמים
חייכה חיוך קטן, וקרן לא ידעה מה לעשות.

קרן לא שמנה. היא לא אכלה כלום, ואת הצינורות שהיו דוחפים לה
לורידים היא הייתה לפעמים חותכת. היא גם למדה שיטות אחרות
מהבנות שכל הזמן התחלפו בחדר, חלקן נשארות וחלקן עוזבות, הביתה
או למקום אחר. גם את קרן לפעמים העבירו, לחדר אחר, או שהחזירו
לחדר שכבר הייתה בו. ובחדר קרן שכובה במיטה ובוהה בחלל, או
עוצמת עיניים, רגליה מכוסות בסדין, ולא קר לה.
אחרי כמה זמן, כשהייתה כבת שש-עשרה, הפסיקה לחשוב. על אוכל, על
אבא, ובכלל. אימא כמעט ולא באה יותר, היא לא יכלה "לראות את זה
יותר", אמרה, בקול רך, שקרן לא הכירה, וכמעט חשבה שהיא
מדמיינת.
בדממת מונוטונית של טפטוף וצפצוף, היא הייתה שוכבת שם, על מיטה
עם סדין מהבית, לא נזכרת בכלום, ולא רוצה שום דבר. היא הסתפקה
במעט, ומה שלא היה בנמצא לא היה חסר לה, גם לא היא עצמה.