דלת נפתחת ולחדרי חודרים ריחות של פעם. לאט נפקחות עיניי
בקושי, נלחמות באור. חיוכו מול עיני המטושטשות מקבל אט אט צורה
ממשית. נגיעות קלות של שפתיו על לחיי. אושר מתוק, עייפות גדולה
שמוטלת מכתפיי, סוכר בעורקיי, געגוע שוטף דמעות. לילה. חושך.
"מה הבאת לי?"
עיניו הטובות נפקחות במלוא גודלן וידיו מושטות אל תיקו. הכל
צבוע בצבעי מים, מטושטש, נעים, רך למגע. עולם ללא קוי מתאר הוא
מביא איתו.
שלושה בקבוקים הוא מוציא ומניח על השטיח. הזמן לא נגדנו יותר
ואני מביטה בו שעות, הזמן חולף בלי תחושות של פיספוס. חולף,
נוגע לא נוגע, תחושות של זמן עובר ועוצר חולף ומשהה.
בקבוק ראשון נפתח בידיו ויין מתוק נשפך ממנו, אדום כהה, כבד.
זורם בחדר, נשטף עם צערי הרב מתחת למיטה, מתחת לארון, לוקח
איתו את כל הסודות והשקרים, את ערימות האבק שהצטבר בלבי הוא
סוחף איתו, גם לפינות הוא מגיע, משחרר ארומה ואפי.
שואף לקרבו.
"איך ידעת?"
"ניחשתי"
"והבקבוק"
"השני? כבר?"
נזכרת בזמן שנעצר. לאט לאט אני נוגעת לא נוגעת ברגליי היחפות
ביין הזה. שקוף ואדום הוא חולף על רגליי, ממלא אותם שמחה גדולה
של תנועה, תנועה בלתי נשלטת אחריו.
"איפה היית?"
רק חיוך הוא נותן לי. חיוך וזמן. כבר מזמן לא היה לי זמן רב כל
כך בידיי.
"לעיתים היה נדמה לי שלא תשוב לעולם. שלעולם לא אזכה עוד לחופש
אמיתי, כזה שיש בו שלווה אמיתית, לא סתם זמן ללא מעשים. חופש
מבפנים."
"זה הזמן לבקבוק השני. מה את חושבת?"
מה אני חושבת? חיוך קטן ופנימי עולה על פניי.
אני חושבת הכל, כל הזמן, אם רק ידעת. אם רק ידעת עד איפה
טיילו איתך מחשבותיי. יושבות לידך, מריחות אותך, שולחות ידיים
שלא יכולות לגעת אל צווארך החסר. חסר היה לי הצוואר שלך. זה
שנושא את הראש הזה.
"כן. עוד בקבוק."
שוב חיוכו המתחכם וידיו הארוכות. שולחות אצבעות קלות אל הבקבוק
הזה. הפקק נפתח ו. כלום. עיניי המבולבלות מחפשות ללא מנוח בחדר
והוא. יושב ומחכה. לחייו וקמטי עיניו לוחשות לי את סבלנותו
הרחוקה, ואט אט מגיעה אל אפי הריח. איזה ריח. הריח של האינסוף
והעכשיו, הריח של הזמן ושל האור. ריח של ים רחוק, מלוח וגועש,
ריחות של יערות גשומות ולילות קשים, ריחות של נשים יפות על
בשמיהן שמעורר בי גליי קנאה שנרגעים בריחות של געגוע. כמה
ריח.
"מה עם הריח שלי?"
"אם שכחתי את שואלת?"
שתיקה מלאה ריחות רחוקים.
"אני פה לא?"
הוא פה. יפה ועצמו.
צבעי מים מרחפים מול עיני, רגליי ביין, אפי בריחות, ראשי מבכה
על אושרו.
איזה אוצר עוד?
"בקבוק שלישי" הוא ניחש.
הפעם ידיו מהוססות. לא יודעות מעשיהן  בעל פה כלפני.
"מה? למה הפחד הזה?"
עיניו מביטות אל היין שזורם לו על  הרצפה הקרה, מתחמק מעיניי.
"זה הבקבוק שאת פותחת"
כבר הדמעות עולות בעיני. הכאב מתגנב לליבי, לוחץ אותו חזק.
"ומה אם לא אפתח. אם אני לא רוצה."
"רק את יודעת."
בידיים כבדות אני נאחזת בבקבוק הזה. מחבקת, מגרדת, שואפת,
מבררת ויודעת ללא ספק.
היין מתנקז אל האוויר ונעלם ואינספור הריחות נעלמים אט אט
משאירים אחריהם שובל זכרונות.
ביד כבדה הבקבוק נפתח.
קרן שמש חודרת.
עיני.
בוקר.
כאב קשה של מציאות.
מבט אל  החלק החסר של המיטה, טקס של בוקר.
במיומנות של לוליין אני יודעת את מעשיי בלא להיות בתוכם. מקלחת
של מים חמים חמים חמים. בגדים, קומקום, קפה, סוכר. חלב מורתח,
בקבוק.
בשקט אני פותחת את החדר, מקווה שלו עדיין בקרים של ורוד.
בוהה בשקט האינסופי שלו, גלים קטנים של השלמה צפים אל לבי,
ואני נותנת להם להישבר על החומות.
לאט אני מרימה את פניו הישנות, החמות. הפנים שלו. ושלי. הפנים
שלנו.
הוא על ברכיי ובכי של בוקר הדורש את שלו בוקע מחזו המתעורר.
בקבוק אל פיו. ושקט.
איך מבקבוק לבקבוק אני עוברת.