לפעמים נראה לי שהחיים קצת גדולים עליי. שאני לא אצליח להתגבר
על הכל. אני משתדלת. באמת שאני עושה את מירב המאמצים, אבל יש
דברים שנראים לי קשים להשגה. כמו... שלווה, אושר.... המירוץ
הזה של החיים. קצת מעייף אותי לפעמים. אבל אין לי חשק לוותר.
אז אני ממשיכה.

לפעמים אני יושבת בסלון, ליד החלון כשיש גשם ושמים קצת אפורים,
ואני הכי מאושרת בעולם. אני אוהבת את זה - את החורף. אולי זה
כי אני מחשיבה את החורף כעונה רומנטית.

לפעמים עובר לידי בחור חמוד ברחוב. ואנחנו רק עוברים ליד השני.
לרוב אני מסתכלת לו בעיניים. מנסה לגלות משהו שאין לי מושג
מהו. אולי אני מרגישה שאני אכיר את האופי שלו דרך העיניים, הרי
הן ראי הנשמה. ובשנייה וחצי הזאת אני אומרת לעצמי כמה שהוא
נראה חמוד וכמה שאולי היה נחמד אם היינו מכירים. הוא חולף על
ידי, אני מחייכת לעצמי, ופשוט ממשיכה בדרכי.

לפעמים פשוט בא לי להתאהב. בא לי לדעת שיש לי בפלאפון מספר של
בחור שכשאני אתקשר אליו אני ארגיש פרפרים בבטן. ואת אותו בחור
אני אראה אחרי יום במשרד ונתחבק ואני אשקע בחיבוק במן תחושה
מתוקה כזאת. אבל לפעמים ממש לא בא לי להתאהב. לא בא לי להתאהב
בכוח רק בשביל להתאהב ולא רוצה לחוות את הפגיעות שיכולות לקרות
סביב ההתאהבות הזאת.
אז אני מחכה.

לפעמים אני מתחרטת על דברים שנייה אחרי שאני עושה אותם. וזה
ממש מעצבן, הידיעה שיכולתי למנוע אותם מלהתקיים אם רק הייתי
חושבת קצת לפני שעשיתי אותם. באסה. אבל אולי אני מפיקה מהם
לקחים... מקווה  מאוד שכן.

לפעמים בא לי לשנות דברים בעולם הזה. אני רוצה לעזור, לתרום,
לתת, לסייע... פשוט לשנות. אבל יש עוד דברים שאני צריכה לשנות
אצלי בשביל שאחר כך אני אוכל להיות שלמה ולתת מעצמי.

לפעמים....

אבל תמיד, לא משנה מה יהיו הקשיים או המכשולים, אני אתגבר
עליהם. ותמיד אני אסתכל על החיים בצורה אופטימית. ריאליסטית,
אבל אופטימית. תמיד.