אני לא יודע איך הגעתי לשם. זה היה בר קטן חשוך וקודר בווילאג'
שבניו-יורק. גרתי שם אז באותו חורף, חיפשתי שם את עצמי. הייתי
נורא צעיר והיה לי אז המון זמן לחפש את עצמי.
ברחוב, בחוץ, בשעת ערב זו, היה קר מאוד. בעצם היה כל כך קר עד
שהרגשתי שאני מוכרח להיכנס לאיזה מקום, הפנים שלי קפאו
לחלוטין.  מילא הפנים, אבל האוזניים? הרגשתי שהן קופאות מקור,
בכאב איום. לא הייתה לי שום דרך לכסות אותן, הפתרון שעלה
בדעתי,
להיכנס לאיזה בר או מסעדה, להתחמם קצת ולהמשיך הלאה. וכך פתחתי
את הדלת של המקום הראשון שנתקלתי בו. הבר היה כמעט ריק, אדם
זקן ישב בפינה אחת, עוד איזה זוג התלחש לו ליד שולחן קטן בצד.
התיישבתי ליד הדלפק והזמנתי לי פחית בירה אני לא שתיין גדול של
אלכוהול אבל הבירה הייתה נהדרת וצוננת. כמה כסאות ממני ליד
הדלפק, ישבה בחורה שחורה. פניה היו יפות - עד כמה שהצלחתי
לראות באור העמום שהיה שם. היא תקעה בי מבטים סקרניים.
אני השתדלתי דווקא לא להסתכל עליה. לא הכרתי אז שחורים ולא
היה שום מושג איך מתנהגים איתם.
המשפחה הפולנית שלי לא אהבה במיוחד זרים, ובודאי לא מגזע אחר.
הדודים האמריקנים שלי באופן פרדוקסלי, כיהודים שפעם הופלו לרעה
(גם הם כמובן "פולנים" במקור), התייחסו ממש באיבה גזענית
לשחורים. הם קראו להם בכינויי גנאי - "שוורצע חייה" (חיה
שחורה) היה הביטוי המקובל עליהם. הם טענו שהם עצלנים, לא רוצים
לעבוד,  רק לחיות על חשבון הביטוח הלאומי האמריקני. כשהגיעו
נשים שחורות לקנות בדים בחנות הגדולה של הדודה שלי היא סירבה
לחלוטין לקבל מהן צ'קים, אלא רק תשלום במזומן או בכרטיס-אשראי
וחוששני שהסיבה הייתה לא רק אי-הודאות  אם הצ'קים הללו
יכובדו...
הבחורה השחורה לגמה מן המשקה שלה  לאחר זמן קצר היא פנתה אלי
בדברים:
"אתה נראה לי מוכר", אמרה, "אתה לא היית פה לפני כמה ימים עם
החברה שלך?"
עניתי לה בשלילה והוספתי שאין לי בכלל חברה. אחר-כך עברה באופן
כאילו טבעי, לשבת בכיסא שלידי והתעניינה מאיפה אני, בגלל המבטא
הזר שלי. המילה: "ישראל" עשתה עליה רושם קלוש בלבד. למעשה
הייתה בטוחה משום-מה שאמרתי שאני מאיטליה. היא לא התעניינה כלל
בפוליטיקה וידעה מעט מאוד על ארצות אחרות, שלא לדבר על הסכסוך
המזרח התיכוני ועל הדרכים לפתרונו... אבל בכל זאת, היה לה משהו
פיקחי וערמומי בעיניים, משהו שקשה להסביר אותו. מן ניצוץ חמוד
כזה שמאוד מצא חן בעיניי. היא התחילה לספר לי על עצמה, על
הסלון ליופי שבו היא עובדת , על החברות שעובדות איתה ביחד, ועל
כך שגם היא בעצם זרה בניו יורק. היא באה מאיזו עיירה קטנה
בדרום. היא סיפרה ששם לא היה לה למה לצפות. היא הגיעה לכאן
לחפש עתיד חדש. בשעה שדיברה בחנתי אותה בקפידה. היא הייתה ממש
יפיפייה, עם שיער קצר ומקורזל, עיניי איילה, עור חלק, שיניים
צחורות וגוף מעורר תיאבון.
למעשה, כמעט שלא דיברתי. היא ניהלה את השיחה,  קפצה מנושא
לנושא ואני רק הקשבתי.
כנראה שהקשבתי היטב, כי היא דיברה כל הזמן בהתלהבות ובטבעיות
כאילו שאנחנו ידידים ותיקים...
הזמן חלף לו ממש בלי להרגיש. בהצצה קלה בשעון נוכחתי לדעת
שעברו כבר כמעט שעתיים.
רציתי אותה. משהו בי החל להתחמם. משהו בי החל ללחוש לי לחישות
קטנות באוזן: " נו כבר תשאל אותה..." אבל היא כאילו ניחשה את
מחשבותיי וחסכה לי את העבודה. פתאום היא אמרה לי בפשטות "אתה
מוצא-חן בעיניי, אתה רוצה לבוא אליי?" היא לא נתנה לי אפילו
זמן לשחק את משחקי הנימוס הפולני שלימדו אותי בבית, ומיד גררה
אותי אחריה.
"בוא", אמרה, "נקרא למונית".
הקור המקפיא של הרחוב הכה בנו ללא רחם אבל תוך דקה או שתיים
עצרה לידינו מונית. ישבנו מאחור. מבעד למחיצת הזכוכית שחצצה
בינינו, היא נתנה לנהג כתובת בווסט-סייד, בקצה האחר של מנהטן
ויצאנו לדרך. אני ממש לא זוכר אם אמרנו משהו בינינו. אבל אני
זוכר את ידיי שמחפשות משהו על גופה, ואת ידיה המשוטטות להן
מטיילות ובודקות את כל האפשרויות.
כשהגענו לכתובת, רציתי לשלם לנהג באבירות מתבקשת, אבל היא אמרה
"עזוב, אני מזמינה אותך", ושילמה לו חמישה-עשר דולר שכללו גם
את הטיפ.  מצאתי את עצמי ברחוב צדדי, עם בניינים לא-גבוהים
וישנים רובם עם גרם-מדרגות חיצוני אופייני. להפתעתי היא הובילה
אותי לפתח של מה שנראה כמו חנות באחד מהבניינים, ואכן היא
אמרה: "אני גרה בחנות". כשפתחה את הדלת ראיתי שלא עשו כאן כמעט
שום הסבה למגורים: חלון הראווה היה מכוסה בווילון כבד,  מיטה
כפולה וארון קטן היוו כמעט את כל הריהוט שבחדר.
היה שם מאוד קר. היא הדליקה מיד תנור חשמלי קטן שעזר לנו מאוד
לא להפוך לשני גושי קרח, כשהשתחררנו מבגדינו והתנפלנו עירומים
איש על רעותו כאילו אין מחר.
הכל זרם בטבעיות ובמהירות ללא משחקים מיותרים וללא הכנות
מוקדמות. זה היה מין נקי, חפוז וטוב, שאולי היה אף חפוז מדי
ונקי מדי, כי אחר כך, כשסיימתי להתקלח במקלחון קטן שהיה שם
בפינה, מצאתי אותה כבר צופה בטלוויזיה כשהיא רומזת לי באדישות
מופגנת שהיא צריכה מחר לקום לעבודה.
היא לא עשתה שום סימן שאני עדיין מעניין אותה, ולא ביקשה אפילו
מתוך נימוס את מספר הטלפון שלי, כך שיצאתי משם די מהר.
תוך כמה דקות נמחק מקום מגוריה מתודעתי, לו הייתי מנסה למצוא
אותו למחרת, ספק אם הייתי יודע היכן לחפש.
איכשהו זה כבר לא היה משנה דבר - אני באמת לא יודע אם אני
מעדיף צביעות פולנית או צביעות מסוג אחר - וכבר ראיתי לנגד
עיניי  את הפנים של דודתי כאילו לוחשת לי: "אמרתי לך". אך מה
שהטריד אותי זה שהיה בזה משהו מאוד מוכר ולא נעים, משהו פולני,
ובכל-זאת מסוג אחר.
כי בדרכי לתחנת הרכבת התחתית שהייתה אמורה להיות לא רחוק משם
בפינת הרחוב, הוצאתי את הארנק כדי להכין כסף לשלם ברכבת, לפתע
נוכחתי לדעת שכל הכסף שהיה לי בארנק אכן נשאר שם חוץ מחמשה-עשר
דולר, שיד נעלמה הוציאה מתוכו.
אבל לך ספר דבר כזה לדודה פולניה.