זה סתם עוד יום בשבוע. עוד יום... בשבילי עם עצמי.
ואני מתעוררת בבוקר אל יום אפור חדש... שוטפת פנים, מביטה
בעצמי.
מי את עכשיו?
שואלת את עצמי בשתיקה שמאיימת להתפרץ החוצה בבכי.
פותחת ת'חלון, רואה את הבית שלך, כן
בנוסף לכל הרחוב שלך תקוע לי בחלון.
"זה בסדר" מהדהד הקול הזה בתוכי "הכל יהיה בסדר".
עם הזמן הכל ישכח.
האמנם?
כל כך הרבה דברים קרו. הכל כל כך מסובך וכבד, כבד לי.
מנסה להסביר לעצמי מדי יום,
למה בעצם החלטתי להגיד לך, בפעם האחרונה בהחלט,
שאני לא רוצה לדבר איתך,
ולמה לעזאזל הלכת ממני... אז, וגם מהשיחה הזאת
האם לא ראית בעיני, או שאולי לא רצית לראות
עד כמה אני
כבר לא אני
כי אני לא איתך?

כל כך מתגעגעת לחבר הכי טוב שלי, שהיית.
וכל הדברים שאמרת מסתובבים לי בראש ולא מרפים
ממשיכה לנתח את הכל, מרגישה כבר חולה מכל האהבה הזאת.
היא מציפה אותי וחונקת.
כל השיחות הכנות האלה שלנו
תמיד גרמת לי להסתכל על הדברים באופטימיות
ואני לימדתי אותך שלא הכל וורוד
אף אחד מעולם לא גרם לי להרגיש
את הדברים
שאתה גרמת.

עכשיו כשאני רואה אותך אני משפילה מבט ומנסה לבלוע
את הבכי הקבוע שלי
אתה יודע, אתה מכיר אותי, זה שצץ לא משנה מה.
האם אתה יודע בכלל... עד כמה אני מרגישה?
פעם היית רואה דרכי... עכשיו כבר עצמת עיניים.
לא יכולה להאמין שלא איכפת לך
פשוט לא יכולה.

לא קונה את כל ההצגות שאתה עושה
עם כל האחרות
אז נכון, עוד אין לך חברה
וכולן רק ידידות
אבל אני יודעת... זה יבוא בקרוב
ותהיה לך חברה חדשה
ואני אצטרך פשוט להשלים עם כל הסיבוך הזה
ורק המחשבה עלייך
עם מישהי
אחרת
מישהי
שהיא לא אני
מישהי
שאתה תאהב

בא לי למות.