יושב לבד בחדר
מרגיש את היאוש נכנס ותופס את מקומו
הדמעות כבר ערוכות ומוכנות תופסות את מקומן.
העצב מגיע, נעמד מול כולם, במרכז ליבי הקטן.
מרים את ידו הימנית עם השרביט.
כולם עוצרים נשימתם, נשימתי.
מחכים לאות, למכה הקלה כדי לפצוח.
להתחיל לנגן את הסימפוניה, סימפוניית העצב.
הסימפוניה הלא גמורה.

היד יורדת אט אט, והיאוש מתחיל בקולו העמוק,
השרביט מופנה לעבר הדמעות.
דמעה זולגת על הלחי, קולה עדין ושברירי...
ועוד דמעה, ועוד.
סימפוניית העצב נפתחה, והלב רועד, הנשימה עוצרת.

ואני נשאב לתוך הסימפונייה,
לתוך מערבולת חושים של כאב ועצב.
נשאב כמו לתוך מנהרה חשוכה, ללא סוף.
מנסה לעצור, אך נשאב, נשאב, נשאב, ללא יכולת לעצור.

מוותר.

נשאב.

יודע שהחזרה תהיה קשה.
והסימפוניה ממשיכה.