ראינו אותם דברים. רצינו אותם דברים. שמענו אותם דברים. היו
לנו חיים דומים. משותפים.
ואז התרחקת. נעלמת. היית שוב אותו בנאדם אדיש, מגעיל.
לא ביקשתי יותר מקצת תשומת לב. אהבה. התייחסות.
אבל גם את זה לא קיבלתי ממך.
הייתי מתנחמת באנשים שתמיד היו איתי. לא כמוך.
אבל גם זה לא עזר... נשארת לי בראש. לא יצאת לי מהחיים. עוד
ראיתי אותך מסתובב פה ושם, עוד שמעתי אותך מזמזם את השיר שלנו.
עוד הרגשתי אותך נצמד אליי לפעמים.
אבל לא יותר. רציתי שיהיה לנו משהו משותף. רק שאתה לא שיתפת
פעולה.
בסוף נשבר לי.
הפסקתי להתייחס. וכאן נתקענו... חשבתי שיהיה יותר. אבל לא היה.
וכאן זה נגמר. או ככה לפחות חשבתי. עד ששמעתי את החברים שלך
מדברים. אומרים שאתה רוצה אותי.
אבל היה קשה להאמין. כי לא ככה באמת הרגשת. לא ככה הראית את
זה.
לא טרחת לנסות להבין. לא הקשבת. אולי שמעת, אבל לא הקשבת.
וידעתי מהרגע שראיתי אותך, שאתה לא בנאדם של קשר. אבל חשבתי
שאתה יכול להשתנות. אבל מי משתנה בגלל מישהו אחר?
העדפת להישאר אתה, ולשבור אותי. לשחק איתי. ממש כמו בובה. ואני
עוד מנסה להבין, מה יוצא לך מזה. מה אתה מנסה להשיג. כי אם אתה
מנסה להרחיק אותי ממך, אתה מצליח. ועושה עבודה מצוינת. רק
שבינינו? קשה להרפות. מי כמוך יודע? כי קשר כמו שלנו? אף אחד
לא היה רוצה.
וככה זה נשאר. השמועות עלייך ועליי עוד באוויר. המבטים שלך
ננעצים בי כמו סכין. המילים שלך כמו חרב. ואתה עושה דווקא. כי
אתה יודע. אף אחד לא יודע יותר טוב ממך.
אבל לך היו דברים אחרים בראש. יצאת עם חברים, התראית עם
ידידות. השארת אותי לבד. כי גם לי יש אנשים. אבל לא כמוך.
כולם יודעים ששברת לי את הלב. אפילו אם לא התכוונת. אז אני
רוצה להסביר לך משהו... אני חשבתי שיש לנו סיכוי. אתה חשבת שזה
סתם משחק. ואני שואלת את עצמי, אם לבנאדם מושלם כמוך יש מצפון.
כי אם לא... אתה לא שווה כלום.
אתה לא שווה את הדמעות שלי. אתה לא שווה את היחס שלי. אתה לא
שווה בכלל.
עכשיו נותרה רק השאלה, איך תדע את כל זה, אם אף פעם לא תקרא את
המכתב?...