עומדת על במה קטנה,עשן סגול עופף את הבמה, הכל חשוך מלבד פנס
שמסנוור,ישר אל מול העיניים...מנסה לחשוב על הדברים הנכונים
לומר,מהססת,מפחדת...מכחכחת בגרון מפעם לפעם,מחכה לסימן
ההתחלתי...איך אפשר לומר את הדברים הנכונים?...בסך הכל זו
בריחה אחת גדולה,כך שאין פה שום דבר נכון...חחח...מה חשבתי
לעצמי,לברוח מלחשוב?..לברוח מעצמי?...לברוח מהאמונות של
עצמי?...לברוח מהבחירות הקשות?...מחיאות כפיים סוערות התחילו
מצד אחד של האולם ומיהרו להגיע לצד השני...פתחתי את פי
(זהו,אין כבר דרך חזרה...)
"אני חושבת שארצה ללכת לישון עכשיו,אני אוהבת את כולכם,טוב
נו,לא אשקר, אולי לכמה מכם יש לי רגשות,או לא רגשות,לא ברורים,
אבל אני רוצה לאהוב,מתיימרת לאהוב,אז יום טוב לכולם,הגיע הזמן
ללכת,המממ...אתגעגע אליכם אנושות נחמדה,אני קצת מהססת,לא יודעת
מה לומר,זה קצת מביך לדבר עם החברה שאף פעם לא אהבתי,שאף פעם
לא התגאיתי בה, ואולי בעצם טעיתי? אולי אתם בסדר אחרי הכל? אז
אנסה לשכוח ואתם תנסו בבקשה לסלוח, על כל המרידות
והאידיאולוגיות שרוכבות על סוס שקוף, בבקשה תסלחו"...פיהקתי,
"חם לי,ואני מזיעה,אולי זה מלחץ הדם אולי זה מהסומק או
מהתחממות כדור הארץ, אין לי מושג ואין לי את התשובות. ואני
כנראה כבר לא מדברת אל ההמון אני מדברת אל הפרט, אל האני, וזה
כבר לא סיפור מלודי-לירי, זו כנראה כבר לחישה-צעקה שמנסה לשכנע
אתכם, אותי, ובמה לשכנע אתם שואלים? גם את זה אני כבר לא יודעת
רבותי, לא יודעת איפה הן תעלות העיניים שאני מדברת עליהם כבר
שנים, ואני לא רוצה לדעת מאיפה מגיעות הדמעות ומה עושות האילות
בלילות, לא רוצה להמשיך ולנסות להכנס לעולם האוטופי שסגור כרגע
עם מנעול ובריח, ואני רוצה לחזור למצב שבו הייתי עם העיניים
העצומות, כמו בשיר ההוא של הפרחה (זוכרים,עופרה חזה?), רוצה
לחזור למצב של טפשות, רוצה לחזור לנוחות, ואני רוצה ואני רוצה
ואני, ואני כל כך אנוכית, מתחת לכל ההצגות, המסכות, מסתתר לו
רגש אנושי שלא תמיד נכון, אולי בכלל אף פעם, אבל אני אנושית,
ואני יכולה לדאוג לתחתף ויכולה גם להסניף אוטריבין, ולהשאיר
ריח מסריח בשירותים ולהשאיר את הלכלוך על הרצפהף ולא לבלוע
ויטמינים ולא לכבות את האור כשאני יוצאת מהחדר ולא..." נדהמתי,
הפסקתי לדבר כמה דקות של שתיקה,פרצופים נדהמים בוהים בי, צריחה
של המקרופון שצורבת באוזן ואז אמרתי בשקט..."לילה טוב לכולם,
לא התכוונתי, לילה טוב.."