בריחה, כבר שנים שאני מתכנן בריחה. בבוידעם למעלה, ישנן כל
התכנית, מונחות בתוך ארגז. סרטוטים, מפות רישומים לוחות זמנים.
הכול מתוכנן בקפידה ובכובד ראש. אזחל במנהרה מאות מטרים, בלילה
קר וגשום, אל תוך החופש הגדול. כמו ילד בראשון ביולי. גם
התחלתי לחפור בקיר שלי, מאחורי המיטה יש כבר חור בגודל של
שלושה אינץ'. שלושה אינץ' של חופש.

תמיד חיפשתי לברוח, אני זוכר את עצמי כילד, מתחבא במקומות
חשוכים בתוך ארון הבגדים או במיכל במגרש המשחקים. שם מצאתי
שקט, בחשכה. היום אני כבר גדול, לא מצליח להכנס לארון.

בריחה. סיפרתי את זה לחברה שלי. היא אמרה שאני אידיוט והדבר
היחיד שאני בורח ממנו זו המציאות. כעסתי עליה, אמרתי לה שהיא
בכלל לא מבינה. היא יכולה לשכוח ממני, אח"כ היא תצטער שלא ברחה
איתי. אני אברח בלעדיה. היא בכתה ואמרה שלא אכפת לה ושעדיף לה
בלעדי. אחרי שהיא הלכה גם אני בכיתי.

היא לא הראשונה שאומרת לי שאני בורח מהמציאות. גם הפסיכולוג
שלי אמר לי אותו הדבר, וגם הוסיף בנימה ידענית כי בריחה פירושה
חוסר יכולת-התמודדות שלי עם עצמי. אמרתי לו שלא בשביל קלישאות
שאפילו חברה שלי יכולה לספר לי, אני משלם לו. הוא אמר שאני
זקוק לפסיכיאטר.

הם, כולם, לא מבינים אותי. הם לא יודעים שהם כלואים בין חומות
בטון, בין כלבי השמירה של המציאות. מאמינים לכל מה שמספרים
להם. אני לא מאמין לאף אחד. כבר שנים שאני חושב על בריחה, על
החופש שקיים שם. נכון, אני לא יודע בדיוק איפה זה שם. ומה
בדיוק יש שם. אבל אני יודע שזה קיים. אני מרגיש כי זה היעוד
שלי. לברוח, לחמוק. החוצה דרך החושך, אל האור.

לפעמים אני מתמלא ספקות, אני לא בטוח שיש לי האומץ לעשות את
זה, ועוד לבד. לפעמים, אני, נדמה לי כי אזדקן כאן לעולמים.

אתמול, כשעליתי אל דירתי בגרם המדרגות, פגשתי את שמעון השכן.
הוא סיפר לי שהוא מצא חור בקיר (הקיר המשותף שלנו!), וכבר היום
יבוא השיפוצניק לתקן.