אינה נחה דעתו אלא כאשר הוא על המרפסת. מאז שעזבה אותו, הוא
מבלה את לילותיו חסרי השינה שם.
מרבה לבלות בחברתם של ג.ג. מרקס, פ. אוסטר ומ. קונדרה. בולע כל
מילה שנכתבה. מרקס מלמד אותו שיעורים על רומנטיקה, אוסטר מלמד
על הבדידות וקונדרה מסביר את ההוויה הבלתי נסבלת. יפה גם ידע
מאמיל אז'אר שהחיים הם לא פיקניק.
מאז שעזבה אותו הוא אינו מפסיק להרהר בה. תוהה האם תחזור. יודע
היטב כי אין זה אפשרי. גם אם עוד אוהב אותה, בליבו אצור כעס
רב. מעניין מה היא הייתה אומרת על מנהגו לכלות את לילותיו,
חסרי השינה, כאן על המרפסת. מן גזוזטרה צרה, שממנה נשקף כל
הרחוב.
בריזה מנשבת בערבים ונעים להיות בחוץ, במרפסת. הרוח מביאה עימה
הרבה מחשבות, זיכרונות ונוסטלגיה. רק בימי השרב, שהחום כבר
בלתי נסבל, הוא נמלט פנימה אל מיזוג האוויר (תמיד היה משתעשע
מהמחשבה כי מיזוג אויר נמדד בכוח סוס).
הרביצה במרפסת ממציאה לו שעשועים חדשים. הצצה למשל. למרות
מיקומה הבעייתי של המרפסת למטרה נעלה זו, הוא מחפש אחר סיפורים
מעוררי עניין מאחורי חלונות פתוחים, תריסים מוגפים או סתם ככה
ברחוב. קולות אהבה וריב מהשכנים שאינו מכיר. מגלגל בדמיונו
סיפורים שלמים על אנשים אקראיים אלה. בחורות יפות עוברות על
המדרכה למטה בדרכן לעוד בילוי לילי או ממנו. בלבד הנוף הנשקף
מלמעלה אל חריצי מחשופן, נהנה הוא גם  משובל הריח שהן משאירות
אחריהן. ריח מעורבב של סבונים בשמים וגוף.
מתקדם הוא למדי באמנות גלגול הג'וינט. מעולם לא הצטיין בכך, אך
לאחרונה מיומנותו משתפרת. מפריח אל האוויר עשן ממסטל ומותיר את
חושיו כהים או מחודדים, עוד לא החליט...
כך, ערב ערב, מאז שעזבה. אחרי העבודה, המקלחת, הארוחה החטופה
מהמקרר הריק, יוצא הוא שלגופו תחתונים בלבד, אל המרפסת. תוך
כדי קריאה מכלה הוא את מנת הסם היומית שלו ואחר מביט אל הרחוב,
בוהה. הולך למיטה וחוזר. לא נרדם.  רעשם של מטוסי הג'מבו
המנמיכים טוס לקראת נחיתה הוא החזק שברעשי הלילה. מדמיין הוא
את הנוסעים הדבוקים לחלונות ונוף אורות נפרש תחתם. יש שחוזרים
אחרי שבוע, יש שחוזרים אחרי שנה. יש גם כאלה שמגיעים לכאן בפעם
הראשונה. כולם מתרגשים. המסע מתחיל, המסע הושלם. הסם עושה אותו
ניחוח, אף על פי כן אינו נרדם. ריח לחם טרי עולה באפו ומעיר את
מיצי הקיבה. אומרים שריח הוא הזיכרון החזק ביותר- אך גם הקשה
ביותר להגדרה במילים. זיכרון של לילות אחרים עולה בו. עבד פעם
במאפיה, אז היה עובד בלילות, ישן בימים. היום הוא מוצא זמנים
משונים לישון בהם. לעיתים תוך עבודה, לעיתים תוך כדי הליכה.
כשהשעות הקטנות מתחילות לגדול עפעפיו נהיים כבדים וגופו נרפה.
בדמיונו מגלגל בריחה באחד ממטוסי הג'מבו העוברים מעל ביתו. הוא
בורח לארץ החלומות. עכשיו המרפסת משקיפה אל כרי מרעה ירוקים
המשתרעים אל האופק וממנו אל הנצח. בהמות גדולות מלככות את
העשב. אח... ניחוח העשב הירוק אחרי הגשם... קול מי מעיין מרגיע
(אולי שכח את ברז האמבטיה פתוח?). מים, ים, ריח מלח ואצות
מרקיבות. הנוף משתנה והנה המרפסת מול הים. סירות הדייגים
יוצאות עם שחר לעוד יום עבודה בשטחים הכחולים האינסופיים. "חכו
לי!", הוא קורא בעדן. נעמד על המעקה ובלי לחשוב פעמיים קופץ אל
המים המלוחים. מספר תנועות חתירה ואחר צולל ופוקח את עיניו. הן
לא צורבות! להקת דגים מברכת אותו לשלום. ממש כמו ב"ילדי
המים"... צב גדול חותר לידו וברך אותו: "הלו, יעקב"... הוא
משתהה. הרי אף אחד כבר שנים לא קורא לו יעקב. קול טרטור חוצה
את המים ומפיג את החלום. משאיות הזבל הגיעו לרחוב ושוב נקצרה
שנתו... המרפסת חוזרת למקומה המקורי והוא בה, מהרהר על חירותו.
חירות לעשות מה חירות לעשות מאומה...   חירותו הולכת ונרמסת
ע"י עוד ועוד מחויבויות שמעולם לא התחייב להן והן נקשרות סביב
צווארו ומאימות להביסו.
את המחויבות לה התיר. אך משום מה מתגעגע. הירח שוקע עכשיו בים
והוא נזכר במקום אחר שבו עמד מחובק איתה על חוף ים אחר והם
משקיפים אל אותו ירח שזורח מהאוקיינוס האטלנטי. הוא אומר לה
שלא משנה היכן יהיו, תמיד יביטו באותו ירח ("האם את מביטה אל
הירח עכשיו?", חושב). הוא זוכר את ריח גופה ובשמיה מתערבבים
בריח הגלים והחוף. הוא זוכר את הצוואר הענוג וחצי חיוך ונשיקה.
היא לחשה באוזנו משהו על אהבה.
חירותו עתה מצטמצמת לכדי מרפסת וכורסא והוא תמהה האם חייו
שווים סיפור. סופר טוב, הרי, ירתק את קהלו גם בתיאור שערה. כך
שאולי לא כל כך חשוב שהעלילה גרועה. בינתיים, הספרים לא יועילו
לו, אך לפחות הם יעבירו לו את הזמן