היא נעמדה על קצות האצבעות: "עכשיו אתה מדבר איתי בגובה
העיניים"
פתאום הוא השתתק. משלא היה יותר גבוה ממנה' כבר לא היה בעל
אותו ביטחון כמו בפעם הקודמת.
עכשיו כבר לא דיבר במהירות השוטפת הזו שאפיינה אותו והדהימה
אותה בכל פעם מחדש.
בכנות המפתיעה הזו שעמדה בניגוד מוחלט לחוסר שיתוף מצידה.
כמו בלון מלא רגשות שהדרך היחידה שלהן לצאת היא דרך פיצוץ היא
הרגישה.
ופיצוץ - משמע לא טוב... פיצוץ זה אף פעם לא טוב...
אז הוא עצם את העיניים, התקרב בחצי צעד וקרב את האף. ככה הוא
ברח, זו הייתה התשובה שלו בכל פעם שלא הייתה לו תשובה. והיא
שנאה את זה. שנאה, אבל אהבה. לא הייתה יכולה לעצור אותו...
לא רצתה לעצור...
"תסגרי אחרייך את הדלת", הוא ביקש כשפקח את העיניים... והדליק
את האור.
היא שנאה אור... עכשיו, היא שנאה גם אותו.
היא הסתכלה על החלון. לשנייה חלף במוחה הרעיון של היציאה מן
החדר בדרך שונה, לא דרך הדלת.
הוא הבין מיד איך פועל הראש שלה, הראש המעוות שלה..
"את מתנהגת כמו תינוקת" הוא הטיח בה "הא, בעצם שכחתי... את
באמת תינוקת"
זה גמר אותה, היו הרבה דברים שהיא יכולה הייתה לספוג אבל שהוא
יקרא לה תינוקת זה עבר מבחינתה את הגבולות, מרגע זה זה נגמר
מבחינתה.
או שמא רק אז זה התחיל?
קפאה במקום כאילו כל דבר שתעשה עכשיו יעיד על חולשה.
והיא לא רצתה להראות חולשה.
מוכנה לעשות כל דבר גם אם זה אומר לוותר על האושר לטובת הכבוד
העצמי ולא להראות חלשה.
היא יצאה.. אך לא סגרה את הדלת, רצתה להשאיר ולו פתח קטן שייתן
את הסיכוי היחידי שעוד תוכל להיכנס בדלת הזאת.
התרחקה שני צעדים והקשיבה לאותו רעש מצמרר, אותו צליל המפגש
שבין המשקוף לדלת.
עכשיו ידעה.
עכשיו זו כבר לא היא. עכשיו זו "היא החדשה".
בבית השכן שממול נפתחה לפתע הדלת ומישהו יצא בצעדים קלילים,
היה לו בעיניים מבט מאושר
נדמה היה לה לרגע שהוא יודע מה עובר עלייה וצוחק לה בפנים,
מלגלג לה ומראה לה שהיא עיצבה את גורלה והיא היחידה שאשמה
בבדידות שלה
"זה נגמר" הוא לחש לה, "סוף סוף זה נגמר"
הדמעות לא הצליחו לעצור, זלגו במורד הלחיים והספיקו להתייבש
לפני שהגיעו לשפתיים.
גם כך הרגישה טעם מר בפה, לא היה צורך בדמעות שימררו את ההרגשה
שלה עוד יותר.
"כלום לא שווה את זה" הוא אמר והתיישב על המדרגה כאילו מתכוון
לנהל איתה שיחה ארוכה.
"אני חייבת ללכת באמת שהייתי רוצה להישאר אבל לא מסוגלת לעמוד
במקום הזה לעוד רגע נוסף" אמרה תוך פנייה לכיוון הירידה
במדרגות.
"זה בסדר" הוא צחקק והיא הפנתה מבטה חזרה לכיוונו. "התיישבתי
בשביל עצמי, היא בטח יושבת עכשיו בפנים ובוכה, לא מבינה ובצדק.
שונאת ומקללת, מאחלת לי הרבה דברים.. והם לא כוללים אושר"
הוסיף בחיוך קטן אך מודאג כאילו מאמין בזה ויותר מכך מאמין
בסיכוי של איחוליה להתגשם.
"אולי היא מכשפה? יש לה כוחות..? שלא תראה אותי מדברת איתך
ותכשף גם אותי" התלוצצה.
"אין סיכוי" קבע בהחלטיות "היא אמרה עלייך רק  דברים טובים"
צמרמורת עברה בה
היא מכירה אותה?
הוא מכיר אותה?
הרי הייתה כל כך בטוחה שהוא דיבר מתוך הזדהות, מתוך הבנה
ותחושת בטן שרמזה לו מה עובר עליה.
אבל הוא הכיר אותה. הוא הכיר אותו. הוא הכיר את "היא החדשה"
עוד לפניה
הוא ידע מה הולך לקרות עוד לפני שזה קרה.
רצתה לצעוק עליו. רצתה לשאול "למה?" מהייאוש האינסופי שלה לתת
אמון ביצור אנוש נוסף בעולם הזה אך ידעה שאין לה זכות. היא
בכלל לא מכירה אותו.
"את בכלל לא מכירה אותי" הוא קרא את מחשבותיה. "כנראה שלשבת
ליד בן אדם שלוש שנים בשיעורי מתמטיקה זה לא מחייב שתכירי
אותו, כנראה שהייתה מספיקה לך פעם אחת לפגוש אותי במסיבה
וההכרות הייתה מעמיקה יותר."
הסרקזם הזה, כל כך הזכיר לה את עצמה, כשהיא נפגעת או לחילופין
כשהיא מנסה להתגונן.
עכשיו, לא ניסתה להתגונן.
עכשיו ידעה. זה כבר לא היא, זאת "היא החדשה".
ובפעם הראשונה - היא אהבה את זה!