אלוהים גדול יושב בשמיים, במרומים,
זה שברא את היבשות והיערות והאגמים,
ברא את האנשים, הטובים והמושחתים,
אלה שעוזרים ואלה שבחיים בועטים.
על כולם הוא מפקח,
על השמש ועל הירח,
אבל העומס היה גדול,
על הכל לשלוט הוא לא יכול,
הוא יצר לעצמו עוזר,
בנה לו בית של אש, בוער,
יצר אותו אדום חם,
הפיח חיים בגופו, הזרים בוורידיו דם,
התייחס אליו כבן אהוב,
לימד אותו את מלאכתו, כל כך חשוב,
לימד אותו הכל, כל פרט ופרט,
והבן האהוב על מיתרי ליבו פרט.
אלוהים ישב וחשב על שם לבנו,
"שטן"- כך הוא קרא לבכורו.
העידנים חלפו והבן החכים,
למד כבר לחפש אוכל בפחים,
כי אלוהים יצר לו בן אחר,
בן ולו עור ורדרד זוהר,
בן ולו נשמה, וצלעות, ורגליים,
בן שמראשו לא מזדקרות קרניים,
לבן הזכר הוא ברא עוד דמות, נקבה,
ובלבבותיהם יצר את רגש האהבה.
השטן התקנא באושרם, ואמר זאת לאביו,
אבל הוא היה מוטרד בבריאת הקיץ, החורף, הסתיו והאביב,
נפגע הבכור עד עמקי נשמתו,
הוא החליט מייד לעזוב את ביתו,
יצא למסע נדודים בחיפוש אחר מקום,
ובאחיו הצעיר נשבע לנקום.
הוא צפה מהצד על בריאת העולם,
ראה את מחזור החיים, איך התפתחו כולם,
אלוהים דאג לבנו בכורו, לבן הראשון,
אך תשוש מעייפות, הלך האל לישון,
השטן קפא בקור, קודח מחום,
והנה עפו חלפו ימי התום,
ליבו הרך של השטן הושחת,
הוא כבר לא יספק לאביו עוד נחת,
התחפר באדמה, עמוק עמוק,
בנה את ביתו בלהבות, למטה, רחוק רחוק.
חיפש אחר חום, המשיך למטה לחפור,
לאט לאט בנה לעצמו מקום מסתור.
למטה ישב ועל מה שלמעלה חשב,
על כל מה שהותיר מאחוריו, על כל מה שאהב,
חיזק את השנאה כלפי היפה והטהור,
התחיל ממש ממש לשנוא את האור,
ואלוהים מלמעלה התבונן, הסתכל,
אך את בנו הראשון הוא איבד, כמה מתסכל,
הבין את טעותו, אך ללא שוב,
כי כל החרטה שבליבו לא תגרום לו לשוב.
והשטן הרי נשבע לנקום, באביו,
נשבע להרוג גם את אחיו,
במשך תקופות תכנן מזימה זדונית,
מתחמם לצד האש ששלחה אל על לשונית,
צפה מלמטה על כולם, על כל החי,
"איך אבא יכול כך להמשיך בלעדיי?"
אך את כל הכאב הוא הצדה דחק,
וככל שהשנאה התפשטה הוא רק צחק,
תוכניתו הייתה מושלמת, היה לו גם צי של שדים,
אלה שעל פני האדמה את כל האהבה משמידים,
הם מגייסים לשורותיהם שדים נוספים,
ובכך הורסים את כל הדברים היפים,
והשטן מסתכל, צופה מהצד,
כשעוד אחד מאחיו המעירים נכבש, צועק הוא הידד,
הוא מפיץ את השנאה, את האכזבה,
מנסה להשמיד כל זכר לאהבה,
כל פעם שיש אוהב מאוכזב,
הוא מורה לאחד משדיו האכזריים "עכשיו!"
גורם לעוד אחד לבכות, לעוד אחד להתייאש,
שולח נשמתו של עוד אוהב מיוסר לאש,
ואלוהים מלמעלה צופה, יושב על הכורסא,
לא מבין איך בנו בכורו בחר בדרך כה מאוסה,
מביט על אחד מילדיו האנושיים,
איך הוא יושב בוכה, כמעט חותך ת'וורידים,
איך הוא נושא עוד תפילה אליו,
והוא שומע אותה עכשיו,
"אלוהים גדול, בורא אדיר ונורא,
זה שהיה אמור לשמור עליי מכל צרה,
מה קרה לאן נעלמת?
איך את מקור כל האושר בחיים כך סיכנת?
למה נתת לי שוב להיפצע ככה, עמוק?
למה לעזאזל אתה נראה מפה כל כך רחוק?
תגאל אותי מייסורי אני לא יכול יותר,
אני מצטער, אבל אני פשוט מוותר..."
ואלוהים מתנגד, מנסה אותו להשיב,
מנסה לגרום לו, לשטן, להקשיב,
מסמן לו באלפי דרכים שונות ומשונות,
שולח ברקים, האנרגיות טעונות,
השטן לא מוותר, עיקש, לא מפר את הדממה,
ואלוהים אז מכריז: "מעכשיו- זו מלחמה..."
ומאז ועד עכשיו, כבר עידנים,
הטוב והרע ביניהם נלחמים,
לפעמים זה מפסיד, לפעמים זה מנצח,
לפעמים עוד בנאדם אל המוות בורח,
לפעמים מלאכים מגיעים בזמן ועוצרים בעדו,
נשארים לידו אוחזים בידו,
אך תמיד יש ותמיד יהיו,
את אלה שלא יתמודדו,
יחזיקו את חייהם על כף ידם,
ויחתכו את הוורידים, ויזל הדם....
החיים הם מתנה יקרה מדיי, זועקים המלאכים,
ואחיו של המת על האדמה בוכים,
כך זה היה וכך זה יהיה,
זו דרך העולם כלום לא ישתנה,
אבל אני מתחננת, תחשבו שוב,
כי מהמוות, מהגיהינום, אף אחד לא ישוב...