למה תמיד זכרונות, נראים יותר טוב כשמסתכלים אחורה?
זה כמו להסתכל בתמונה מלפני שנתיים שאז רציתי להשמיד כי לא
יצאתי בפוזה הכי מושלמת ואז רק הבנתי איזה מזל זה ששמרתי, או
לראות איזה קטע וידיאו שאז כל כך התרגשתי ממנו, והיום אני לא
זוכרת מה היה כל כך מצחיק...
לפני כמה ימים ישבתי ליד אלבום תמונות, שאספתי מכל החברים.
תמונה מהצופים, תמונה מהבצפר, אחת מטיול ואחת סתם מהיום יום.
אז מצאתי את עצמי מנסה להיזכר מה היה באותו יום, באותה שעה
ולמה בדיוק חייכנו...
פתאום עלו לי משפטים מצחיקים שמישהו אמר ואת הדבר שהיה ממש
במקום שמישהו אחר אמר. ואולי אפילו איזה רגע שסתם ישבנו וחשבנו
כל אחד לעצמנו ואז חייכנו, מן חיוך טיפשי כזה כי הרגשנו קצת
כמו באיזה סדרת נעורים שהיא ממש לא אנחנו.
אחרי כל תמונה, פתאום מתגנבת השאלה אל הראש: "למה זה לא יכול
להיות כמו אז, ביום הזה, עם החיוך הזה והשמחה הזאת?"
למה אנחנו לא כל יום בפעולה מאוחרת בלילה במבנה של הצופים ולמה
לא כל יום זה סמינר של בצפר, עם חדרים משותפים וחדר אוכל
ושטויות בלילה?
למה תמיד הדברים נראים כל כך טוב כשמסתכלים בתמונה?
לפעמים אני נזכרת, שמאחורי כל חיוך, שניה אחרי שהפלאש של
המצלמה עבר, הלכתי לצד וכמעט בכיתי, או שהיה לי יום חרא.
לפעמים אני נזכרת שבכלל לא רציתי להצטלם... שרק רציתי להיות
בבית ולבכות...
ושהחיוך הזה, שהיה כל כך טהור ומעלה זכרונות,
היה רק כדי שאני אשב עוד שנתיים בבית ואחייך עם התמונה. |