בהליכתי אל התהום,
נשמתי עצרה מלכת,
כאילו לא היתה עוד שלכת
כאילו נעצרו השמיים
ובנהרות לא זרמו שוב מים.

בשתיקתי אליך נדם קולי כלא היה,
ומעניי נחסכו קרני האור האחרונות.
רק כמה פרפרים התעופפו אל ההרים,
שם נראה צבעם,
שם נשפך דמם.

ברסיסי דמעות בכיתי אל הגשם שישטוף אותי מכאן,
וכל עלה קמל סירב ליפול על אדמה עצובה.
שדות חרושים חלפו מהעיניים במהירות של טישטוש,
זה זמן קשה מאוד לנדוד,
כשמלאכים בדמות של שטן מוטלים על כנפיהם.

כאבים של רגע חולפים בלי שום חלום,
נגיעות של פעם בחיים שקעו עמוק בתוך הגוף.
מרחק המחשבה מנפץ את חלונות הזיכרון,
כבר שיר של שנה שלמה עבר,
אז לא פחות אוהבת רק יותר רחוקה.