שעת ערב מוקדמת בצרפת, ורחובות פאריס מתמלאים בדמדומים. ברובע
העוני, שם נדמה כי הצללים חורשים רעות באופן מיוחד, ניצב, באחת
הסמטאות, בית בושת דו-קומתי ישן ומתקלף, שראה ימים טובים בהרבה
מאלו.
והנה מצלצל פעמון הכניסה ורחש גרירת רגליים עולה מן הבית.
חיש-קל נפתחת הדלת וגבר ואישה מביטים זה בזה משתי צידיה. מצידה
הפנימי ניצבת גברת כבודה בגיל הזהב, בגדייה דלים אך שמורים
היטב. מצידה החיצוני עומד צעיר בן טובים, כפי שניכר מלבושו
המשובח, גם אם הוא זרוק על גופו ברישול מה.
"היכנס, היכנס", היא אומרת לו - ומובילה אותו דרך פרוזדור קר
וחשוך אל חדר ההסבה. כאן בחדר זה ניכרת הדלות במיוחד, דווקא
משום שנדמה כי היה מפואר אי-אז. על הקירות ניצבים ציורים
במסגרות עץ כבדות, שהאבק והגיל הכהו את תפארתם. בפינות החדר
עומדים קורי עכביש עתיקים, שערכם האמנותי כבר עולה על זה של
הציורים. ואת הרצפה מכסה שטיח, שהיה פעם יקר ועבות, אך כיום
ניתן היה לטעות אותו בקלות לסמרטוט רצפה, אלמלא גודלו הרב. כל
צעד עליו מפיח לאוויר החדר עננת אבק קטנה, הוכחה לכך שלא נוקה
זה שנים; ואולי טוב הדבר, שכן ספק גדול אם עוד ניתן להפרידו
מהרצפה מבלי שיתפורר ללא-כלום. הריהוט פשטני, וכולל רק ספה
אחת, שולחן קטן וכסא נדנדה, כולם רעועים ועל סף השבירה.
הצעיר סוקר את החדר במבט של יהירות רחוקה. חושב הוא כי אין
פניו מסגירות את הבוז שהוא רוחש לעוניו הרב של הבית, אבל עיוות
קטן בקצה פיו מסגיר את אשר על ליבו.
"אפשר להציע לך קפה?" שואלת המאדאם, ולפני שעולה בידו לסרב היא
כבר נעלמת והוא מתיישב על הכורסא, שנוטה מייד הצידה בחריקה
מבשרת רעות. הוא מנסה לשמור על חזות שקטה וסבלנית, אך רגלו
השמאלית תופפת בעצבנות על השטיח, מחרידה פרעושים ממרבצם.
המאדאם חוזרת עם ספל קפה והצעיר נוטל אותו ממנה, אך לא מראה
שום סימן שהוא מתכוון ללגום ממנו. היא מתיישבת מולו על כסא
הנדנדה ובוחנת אותו בשקט. הוא עלם יפה, חיוור בפניו למעט סומק
ארגמני, לא בגוון שמקבל אדם מקור או מיין, אלא מתוך בערה
פנימית של נעורים. עיניו בהירות ושערו שחור ומבריק, אך נדמה כי
לא סירק אותו לאחרונה. מבטו צונן ומלא בחשיבות עצמית. "ובכן
נערי", היא אומרת לבסוף, "מה אוכל לעשות למענך?",
"אדבר איתך גלויות", אומר הצעיר בקול שניכר בו כי רגיל הוא
לדבר את אשר על ליבו. "שמעתי שמועה ואין אני אדם ההולך רכיל או
מתפתה לדבריי הבל, כי יש בנמצא חלון, חלון פשוט למראה, אשר
למעשה הינו חלון מיוחד במינו. מי שמביט בו, כך שמעתי, זוכה
לראות את השתקפותו של אלוהים". כאן עוצר הצעיר מדבריו, ובוחן
את השפעתם על המאדאם המבוגרת. היא מחזירה לו חיוך מנומס. "עוד
נאמר לי", הוא ממשיך בהיסוס קל, "וידע זה לא בא לי בקלות או
בזול, כי חלון זה נמצא ממש פה, בבית זה". היא ממשיכה להביט בו
ולחייך, כאילו דבר ממה שאמר זה עתה אינו נוגע לה, והצעיר מאבד
מסבלנותו. הוא מניח את ספל הקפה המיותם על השולחן שביניהם,
נשען קדימה ונועץ את עיניי הקרח שלו בעיניה. "האם זה נכון?"
"אתה איש צעיר ורציני", עונה לו המאדאם בכל כובד הראש שמנהלת
בית-בושת כושל יכולה לגייס, "וניכר בך שאתה מצפה לאותה הרצינות
גם מהזולת, ולכן אנסה לענות בצורה הכנה ביותר. אכן, קיים חלון,
בבית זה ממש, המסופר עליו כי המביט בו יזכה לראות את השתקפותו
של האלוהים. בין אם זה נכון ובין אם לא, זאת לא אוכל להגיד לך.
התבין, מעולם לא הבטתי בו. אך אוכל לספר לך כי החלון נמצא כאן
מאז הגעתי לראשונה לבית זה, כנערה צעירה, ועוד הרבה הרבה לפני
כן. יש אומרים כי היה קיים תמיד, מאז בריאת העולם, ורק אחר כך
בנו סביבו בית. המאדאם הקודמת, אישה מופלאה אשר הייתה מעסיקתי,
סיפרה לי כי בית הבושת שלנו היה פעם מקום עשיר ושוקק חיים.
אנשים מכל רחבי צרפת, אנשים מכל רחבי העולם נהרו בהמוניהם
לחזות בחלון המפורסם. אך מעט מעט דעכה ההתלהבות, והלקוחות חדלו
מלהגיע. מי שהביט בחלון לא חזר מעולם. אם זאת משום שגילו כי
החלון סתם חלון פשוט הוא ואם זאת משום שראו את השתקפותו של
האלוהים ולא נעם להם הדבר, לא אוכל לומר לך. עוד כשרק התחלתי
לעבוד כאן כבר היו העסקים בכי-רע, הבית מרופט והלקוחות מועטים.
מזמן שנהפכתי למאדאם התדרדרו הדברים בקצב מואץ וחוג לקוחותינו
הצטמצם לשיכור מזדמן או תייר שטעה בדרכו. בכל שנותיי כבעלת
הבית, ולא מועטות היו הן, אתה הוא הראשון שבא בנוגע לחלון".
"ובכן רוצה אני לראותו", אומר הצעיר, "ולברר את האמת בנוגע
אליו בעצמי. כמה יעלה לי הדבר?"
"בעד צפייה בחלון לא אחייב אותך בדבר", עונה המאדאם בכובד ראש.
"החלון הוא שירות הניתן חינם ללקוחותינו. אך אם ברצונך לראותו,
עליך ראשית להפוך ללקוח".
"אינני מבין", אומר הצעיר בקימוץ גבות, "אני מוכן לשלם לך פי
עשרה ויותר ממחיר בילוי עם נערה. מדוע לא תראי לי את החלון?"
"אינני מונחת על ידי בצע כסף", עונה לו המאדאם בחומרה, וחיוכה
המנומס לובש ארשת של תקיפות עדינה. "גם אם אנו זקוקים נואשות
לכסף, אני יכולה לפעול אך ורק על פי כללי הבית, כפי שהועברו
ממאדאם למאדאם מאז נוסד בית הבושת, וכללים אלו קובעים שרק
לקוחות אשר שילמו וקיבלו את התמורה לכספם, זכאים לראות את
החלון."
"טוב", נאנח הצעיר ועיניו היפות התגלגלו לתקרה הסדוקה. "כבר
הגעתי עד הלום, ואין לי שום כוונה שלא לקבל את מבוקשי. אפילו
אם עלי לשכב עם זונה לשם כך".
"אלך לקרוא לה, אם כן" אומרת המאדאם בקומה מן הכסא, וניגשת
לדלת המובילה אל גרם מדרגות. היא נעמדת במעבר שבין החדרים
ופונה אל הצעיר בהתנצלות: "אני מבקשת את סליחתך, אך תאלץ לחכות
קמעה. העסקים כה חלשים לאחרונה, עד שאני מעסיקה נערה אחת בלבד
וגם היא מובטלת מעבודה רוב רובו של הזמן. לפעמים עוברים שבועות
בין לקוח ללקוח. אומר לה להזדרז, אך תאלץ לחכות. לחמם לך את
הקפה?" הצעיר מביט בה רגע כלא-מבין, אחר נזכר בקפה שעל השולחן,
שוודאי כבר הפך לקרח ומסרב. המאדאם מושכת בכתפייה ונעלמת
מעיניו, אך הוא שומע אותה ברורות קוראת למישהי בשם לוסילייה,
שתתכונן ותבוא, ומהר.
"אולי תספר לי", היא מפצירה בו בשובה לחדר ולכסא הנדנדה,
"סקרנית אני לדעת, מדוע עלם צעיר ויפה כמוך, ואף עשיר אם לשפוט
לפי מעילך, שכל חייו עוד מונחים לפניו, וסודות הבריאה כולם
מחכים לו שיחשפם, מדוע הוא מעוניין כל כך לראות את השתקפותו של
האלוהים, עד שהוא מסתכן ובא אל רובע העוני, מקום בוא עשוי לאבד
אדם את חייו עבור לא יותר מזוג נעליו?"
הצעיר מביט בה לרגע, ושוב מתעוות פיו. "חושבת את שהנני צעיר
וטיפש, שאינו יודע כלום על העולם. אך את טועה! אני יודע לא
פחות מהבאים בימים, אם לא יותר. אמת, עשיר אנוכי, ובכסף טוב
קנו לי הוריי השכלה מעולה, אך חינוך זה הוא שפקח את עיניי;
יודע אני על דארווין ועל האבולוציה. יודע אני על כלכלה,
קפיטליזם וקומוניזם. יודע אני שמוזיקה מורכבת מתבניות מתמטיות
ושהצלילים שאנו שומעים אינם אלא המרווחים שבין התנודות. השמש
אינה סובבת סביב כדור הארץ והטבע אינו סובב סביב האדם. כל הידע
שצברתי בחיי מצביע על מסקנה אחת שאין לה עוררין: אלוהים אינו
קיים. לכן יודע אני, שכשאביט בחלון, לא אראה דבר. ואם בכל זאת
אראה את השתקפותו של האלוהים, יהיה זה אלוהים שונה לחלוטין מזה
שמדברים עליו בכנסיות בימי ראשון".
"כה צעיר... וכה בוטח", מהרהרת אחריו המאדאם ואלמלא היה הצעיר
סמוק ונרגש כל כך מדבריו שלו, היה אולי מבחין בקורטוב הלגלוג
שבקולה. "אך אם יודע אתה מראש מה תראה ולמה, מדוע לטרוח ולהביט
בחלון בכלל?"
וכבר עומד הצעיר להשיב לה תשובה ניצחת, וריאותיו מתמלאות
באוויר, אך בדיוק באותו הרגע נכנסת לחדר הנערה לוסילייה,
והאוויר נפלט מפיו באילו המילים: "אל האלוהים!" אז הוא נפנה
שוב למאדאם ומפציר בה שתאות לקבל את הונו במקום את אונו, אך
היא מנידה בראשה בהחלטיות ואומרת: "אלו הם חוקיי הבית, ואיש,
לא אני ולא אתה, אינו רשאי לעבור עליהם".
העלם המסכן הביט בלוסילייה וחשב לעצמו כי נקלע לצרה אמיתי.
בוודאי שלא הייתה מבוגרת ממנו בהרבה, אם כינתה אותה המאדאם
נערה, אך היא נראתה כמעט זקנה; שערה היה דליל מאוד ובגוון
החולדה, כפופה הייתה, ופנייה וגופה מכוסים בפצעים. היא נראית
רזה, רזה מדי, כאילו לא אכלה לשובע מימייה. וכשפתחה את פייה
לחייך אליו, התחלחל לראות כי מספר השיניים שיש לה גדול אך במעט
ממספר השיניים שאין לה. "אלוהים אדירים", מלמל לעצמו שוב ולגם
מהקפה מבלי משים. הקור והמרירות דומה שאוששו אותו, והוא קם על
רגליים רועדות אך יציבות ושאל בנוגע למחיר.  
"המחיר הוא 25 פראנק לשעה", השיבה המאדאם, ולוסילייה המשיכה
לחייך את החיוך הנבער וחשוף החניכיים שלה. "אם אתה מעוניין
בביצועים מיוחדים, תאלץ לשלם תוספת."
"לא, לא" ממהר הצעיר להשיב, ומשלם את המחיר הנקוב. אז לוקחת
אותו לוסילייה בידו, ומובילה אותו מחדר ההסבה אל ראש המדרגות,
ולאחד החדרים הקודרים הפזורים בקומה השנייה, ובעודו ספק עוקב
ספק נגרר אחריה, לא יכל הצעיר שלא לשים לב לכך שנודף מגופה ריח
לא נעים כלל ועיקר. החדר שאליו נכנסו היה חף מכל קישוט ורהיט,
למעט מזרן רקוב שהיה זרוק במרכזו. הרצפה החשופה הייתה מטונפת,
הקירות סדוקים, ובכל היו הפרעושים באלפיהם. וכשראה את הנערה
מסירה את סחבותייה ונשכבת על המזרון, כשהבחין שאין אינץ' בגופה
החף מפצע מוגלתי או עקיצה מגורדת, כשראה את ערוותה הדלילה
נפערת מולו, פקו ברכיו והוא הסתובב לברוח. כך הוא נמלט בבעתה
מהחדר, במורד המדרגות, אל חדר ההסבה (ועל פניי המאדאם שעוד
חייכה בנימוס), אל הפרוזדור ומשם לרחוב ונעלם בחשכת הערב שירד
על רובע העוני של פאריס.

שנים עברו, והנה שוב מצלצל הפעמון הכניסה בשעת ערביים. שוב
נשמע רחש גרירת הרגליים, אך ארוך בהרבה הפעם שכן המאדאם כבר
זקנה וסובלת משיגרון. אך למרות הכאב בברכיה לא יכלה שלא לחייך
בראותה מי עומד בכניסה. "ראו ראו", היא אומרת, "הרי זה הצעיר
יודע-הכל. מה אוכל לעשות למענך, נערי?" והאיש מזעיף אליה פנים,
שהרי מזמן כבר אינו נער. האיש העומד חוץ לדלת הינו מבוגר
ושמנמן, פניו נפולות ועיניו שקועות. "חסכת ממני את הצורך להציג
את עצמי", הוא אומר בקול עגמומי, צל צילו של הקול הבוטה והקר
שסיגל לעצמו בימיי נעוריו. "ובכל זאת, אני מתרשם. עברו יותר
מ30 שנה מאז ביקרתי כאן ביקור אשר שינה את חיי".
"אין בכך ולא כלום", מודה המאדאם בענווה. "האמת ניתנת להאמר
שלא היו לנו לקוחות רבים בכל השנים האלו. התיירים אינם מגיעים
לכאן עוד, והשיכורים מעדיפים לקנות עוד משקה מאשר לשכב עם
לוסילייה המסכנה, שכבר מזמן עברה את גיל הפרישה. אך אני לא
יכולה לפטר את האומללה, כמובן, וגם לשכור נערה חדשה אין ידי
משגת. וגם לו יכולתי, ספק אם הייתה מישהי קופצת על ההזדמנות.
היום ביתה של הזונה הוא הרחוב, כך אומרים לי, והמאדאם הוחלפה
בסרסור. אך מדוע אני מטרידה אותך בהבלים מאין אלה? בוא,
הכנס".
וכך היא מובילה אותו דרך הפרוזדור אל חדר ההסבה. קשה להאמין,
אך החדר המוזנח והמאובק הפך למוזנח ומאובק עוד יותר ורק
הפרעושים נדמה היה כי מצבם השתפר. האיש מתיישב על הספה, שחורקת
במחאה תחת משקלו ומחשבת להישבר.
"להכין לך קפה?" היא שואלת, ונראה שהוקל לה כשהוא מסרב. היא
מתיישבת מולו בכבדות ונאנחת. "החוק הראשון של המאדאמיות - תמיד
להכין קפה. צר לי, אין בי עוד כוח". הם ישבו כך רגע בשתיקה
מביכה, ולבסוף כחכך האיש בגרונו ופתח בדברים; "הביקור שערכתי
כאן לפני שנים שינה אותי" הוא מודה, "כשנמלטתי לרחוב כמו ילד
מפוחד, הבנתי שאין אני נעלה כפי שחשבתי. אין לי את כל התשובות
ואין אני יודע יותר טוב מכולם. חזרתי איפה להקשיב להוריי
וחבריי. התחתנתי, נכנסתי לעסקים והקמתי משפחה. נדמה היה
שהצלחתי בכל; בעסקים עשיתי חייל, ואשתי העניקה לי שלושה ילדים
בריאים". האיש עוצר לרגע מדבריו, ועננה כמו חולפת על פניו
העייפים. "אך מסתבר שהילדים, מרוב בריאות, מפונקים עד בלי די.
הבכור הינו כבר איש צעיר, אך הוא מסרב לעזור בעסק. הקטנים רק
סוחטים ממני עוד ועוד. ואילו אשתי התבררה כמכשפה יללנית, שכל
רצונה הוא לראות אותי יורד השאולה מוקדם ככל הניתן, ולרשת את
כספי. מבוקר עד לילה היא מסיטה את ילדיי נגדי, ואם רק תמצא
טוענה מספקת, תתגרש ממני ותקבל חצי מהרכוש כבר עכשיו. ואולי לא
היה הדבר נורא כל כך, אלמלא הבהירה לי שבמקרה כזה יישארו
הילדים באחריותי. מה נורא הדבר! חיי הם כלא אשר הקמתי במו ידיי
ועתה אין בי עוד כוח לפרק אותו. כל חיי עבדתי קשה, ואין לי דבר
להראות בעבור זה, מלבד צער ונטייה לשתות יתר על המידה".
"ולכן חזרת?" התעניינה המאדאם הקשישה.
"כן, בגלל זה. המפלט האחרון שנותר לי הוא מחשבות על החלון. הוא
רודף אותי בחלומותיי. אולי אם אביט בו, ואראה את השתקפותו של
האלוהים, אולי אז אדע כי לא בזבזתי את חיי לשווא. אולי אהפוך
למאמין, אתן לאשתי המכשפה את כל כספי ואלך לגור במנזר, לבלות
את שנותיי האחרונות באושר מתוך ידיעה שהכל הוא רצון האל."
"ואם תביט בחלון, וכל שתראה הוא צידו השני של הרחוב?" הקשתה
עליו הזקנה.
"במקרה כזה אדע כי אין לדבר משמעות, אתגרש מאשתי ואבלה את
שארית חיי וכספי על שתייה וסביאה", השיב האיש בביטחון.
"אם גמור ומנוי אתה להתגרש מאשתך, מדוע לך החלון?" שאלה
הקשישה, אך האיש לא הקשיב לה. עסוק היה בחיטוט בכיסיו. "אני
מוכן", אמר ושלף כיסוי עיניים ואטמי אף. "איה לוסילייה?".
"עשה עימי רק חסד אחד", בקשה המאדאם. "אין בי עוד כוח לקום מן
הכסא. אנא, גש למדרגות וקרא לה, וחכה עד שתבוא לקחת אותך."
"וכמה עלי לשלם?"
"את המחיר כבר שילמת", הזכירה לו, "רק את הסחורה עוד טרם
קיבלת."
והאיש עזב את המאדאם העייפה בכסא הנדנדה שלה, והלך אל גרם
המדרגות. הוא קרא אל לוסילייה שתבוא, ומיהר לכסות את עיניו
ולסתום את אפו. הוא עמד וחיכה במה שנדמה לו כנצח, עד שלבסוף
שמע את המדרגות העתיקות חורקות, ויד ערטילאית לקחה את ידו
והובילה אותו מעלה, לקומה השנייה, ואל אחד החדרים. אך כבר
בתחילת הדרך התגנב חשש לליבו: ומה אם אשתו המנוולת שכרה מישהו
שיעקוב אחריו? ומה אם אותו מישהו עומד ממש עכשיו מחוץ לבית
הבושת? הרי עד שיחזור הביתה יהיו כבר מסמכיי הגירושין מונחים
על שולחן העבודה שלו, וכל רכושו אשר עמל למענו כה רבות, לא
יהיה שלו עוד. וכשהרגיש כיצד חגורת מכנסיו נפתחת, כמו מעצמה,
לא עצר עוד בעצמו ופנה להימלט. המכנסיים אשר השתלשלו אל
קרסוליו הכשילו אותו, והוא נחבט מכה כואבת ברצפה. אבק מר מילא
את פיו, והוא קרע את כיסויי העיניים ביד אחת, ובשנייה משך את
מכנסיו חזרה. בעודו נאבק כך בעליבות על הרצפה, תפס הצצה
בלוסילייה, מן ברייה אומללה ומעוותת, אשר מזמן הייתה צריכה
לפרוש מעיסוקה הלא-מהוגן. הוא הפטיר התנצלות מגומגמת בחצי פה
ועוד לפני שסיים אותה כבר היה בחצי הדרך למטה במדרגות. הוא חלף
בחדר ההסבה כרוח סערה, לא מתעכב לברר אם המאדאם נרדמה בכסא
הנדנדה שלה, או שמא רק נתנה מנוחה לעיניה היגעות. הוא רץ
בפרוזדור ונמלט אל הרחוב ואל הצללים המנחמים.

שנים עברו, והנה שוב נשמע פעמון הכניסה עם רדת הערב. הדלת
נפתחת, ובמפתן עומדים זוג זקנים, גבר ואישה, מביטים זה בזו
משני עבריי הכניסה. הזקנה, ברייה אומללה שפנייה מושחתות מפגעי
הזמן והסביבה, מחייכת לפתע בהכרה. "חזרת", היא אומרת, ומובילה
את הזקן המרופט מבעד לפרוזדור ואל חדר ההסבה. השטיח, אם עוד
ניתן לקרוא לו כך, עשוי איים איים המופרדים זה מזה בים של רצפה
חשופה. נדמה שאפילו הפרעושים מאסו בו ועזבו. גם הכורסא נעלמה,
ובמקומה ניצב כסא עץ פשוט ומתפרק. "הייתי מציע לך קפה, אך הוא
אזל כבר לפני שנתיים" מתנצלת הישישה. "זה בסדר", מרגיע אותה
הזקן. "בכל הפעמים שבאתי לכאן, מעולם לא באתי בשביל הקפה". הם
מתיישבים זה מול זה, היא על כסא הנדנדה הנושן והוא על כסא העץ
העלוב, מביטים אחד בשנייה בשתיקה נטולת מבוכה ומחכים. "היכן
המאדאם?" הוא שואל לבסוף.
"אתה מביט בה", היא עונה. "המאדאם הקודמת מתה זמן קצר לאחר
הביקור הקודם שלך." הם משתתקים שוב, ספק מתוך כבוד למנוחה, ספק
בגלל שאין בעצם מה לומר. אך המאדאם החדשה מוסיפה לבסוף: "הגעת
בזמן טוב. מחר יהרסו את הבניין, על מנת לפנות מקום לבית
קולנוע." והיא מנידה בראשה באי-אמון, כאילו עולם שבו הורסים
בית בושת לטובת בית קולנוע הוא לא עולם שהייתה בוחרת להיוולד
אליו, אם הייתה לה יד בהחלטה.
"אם כך, מזל שהגעתי", אומר הזקן, מהורהר. "כך פועל העולם.
כשהייתי צעיר חשבתי שאני יודע הכל, וחיפשתי שאלות. כשבגרתי
הבנתי שאינני יודע דבר, וחיפשתי תשובות. היום אין לי עניין לא
באלה ולא באלה. אני מביט סביב, והעולם נראה לי כה זר ומנוכר,
שאין טעם לנסות ולהבין אותו. חייתי את חיי, ובין אם בזבזתי
אותם לריק ובין אם הייתה להם משמעות כלשהי, הרי אין זה הבדל
גדול לדידי."
"וובכן, מדוע חזרת?" שואלת הזקנה בתמיהה חסרת שיניים. "בשביל
החלון?"
"לא אכפת לי מהחלון", מכריז הזקן וקם על רגליו במאמץ מה. הוא
לוקח את ידה בידו ומוביל אותה מהחדר. "אולי אביט בו, ואולי
לא." הם מגיעים למדרגות והוא מושך אותה אחריו. "הפעם באתי
בשביל הזיון".