אני מחפשת מישהו. מישהו מיוחד, מישהו אמיץ.
אני יודעת שזה קצת נדוש, אבל כל הדברים הנדושים גם בדרך כלל
נכונים, אחרת הם לא היו נדושים, לא?
אני רוצה מישהו... מישהו שאהיה יקרה לליבו, שיהיה מוכן להקדיש
את חייו בשבילי, שלא יוותר עלי, גם אם קשה. אני רוצה שהכל
יחזור להיות כמו פעם. פעם אנשים היו יוצאים לקרב, קוראים בשמי.
פעם אנשים היו נוטלים חייהם בגללי. יצירות מופת נוצרו והושמדו,
ארמונות הוקמו, עמים התאחדו. טיבעו של העולם כמעט והשתנה, והכל
בשבילי.
היום... היום זה כבר לא כמו שהיה פעם.

היום אנשים נוהגים בי כבמטבע עובר לסוחר, מעלים את שמי בכל
תואנה, משליכים אותי מיד-ליד כמי שאין חפץ בו. עזבו אותי בשביל
גרועים ממני - ממון, קינאה, שינאה שפעם היתה אוייבתי בלב ונפש,
אך במרוצת השנים הלכו והתקהו ההבדלים בינינו ועכשיו מעטים
יכולים למתוח קו ולהגיד היכן אחת מתחילה והשנייה נגמרת.

היום אנשים מוותרים עלי, ובקלות. אינם מקדישים לי את הזמן
והאנרגיות שהיו משקיעים בי. אפילו סקס ואני כבר לא קרובים כמו
שהיינו פעם. הוא הלך וחבר לאחרים - הצלחה, תועלתנות, תענוג
גשמי ואפילו לנקמה.

ואולי זו רק אני, שתקועה מאחור, מסרבת להתבגר, דבקה בחזון שנס
ליחו, חולמת על גבר ואישה בני 80 שיושבים בסלון ביתם החמים
ועדיין מחזיקים ידיים, אחרי 50 שנה.
על חייל שנופל בקרב ובכיס חולצתו שיר אחרון שכתב לאהובתו. והוא
נופח נשמתו האחרונה כששמה על שפתיו. על נער שהולך לישון בכל
לילה עם חיוך גדול בליבו, שכן יודע הוא שכמו שהוא יחשוב את
מחשבותיו האחרונות, ממש לפני שירדם, עליה, כך חושבת אף היא
אודותיו. וכמשחק של צל ולהבה הולכות כל מגרעותיו ונעלמות והוא
נותר טהור וזוהר כליבה של הלהבה עצמה. כה חזקה הייתי פעם, כה
נחשקת, כה מוערכת.

וכי הבאתי אור לכה רבים, הענקתי להם סיבה לחייהם, תכלית.
וכי מהו אדם ללא תכלית?
ומתי אבוא על גמולי? מתי יאהב מישהו אותי? לא כבבואה של נערתו,
או כלבו, או אלוהיו, אלא אותי, עצמי.

מתי יבוא מישהו ויהיה מוכן ליפול שדוד על קידוש שמי, הוויתי,
מתי אוכל סוף סוף להירדם עם אותו חיוך קטן בלילה, ביודעי שאחרי
הכל, כל מה שעברתי, דולק לו נר קטן בחלון של חדר, ושם יושב לו
מישהו ואוהב אותי, וחושב עלי,
וכותב במקום לישון.