אני עדיין זוכרת את המבט בעיניים של אמא שלי ביום הראשון שלי
בגן,
אני זוכרת את הנעליים החדשות שלה באותו יום ואיך שניגשתי אל
השומר הזקן שישב בכניסה ואמרתי לו: "תראה סבא, אמא קנתה נעליים
חדשות", כנראה משהו גרם לי לחשוב שהנעליים החדשות של אמא שלי
זה מה שיעורר קצת עניין בחיים הספק שטחיים שלו, כי בינינו את
מי עניינו אז החיים של השומר הזקן בגן שלו או אפילו איך קוראים
לו, בעיננו הוא תמיד יישאר הסבא של הגן.
יש דברים שהם כל כך שוליים בחיים שלנו אבל אותם אנחנו תמיד
נזכור, ואם נספר אותם בדיעבד למישהו אחר או אפילו לעצמנו בקול
רם ספק אם קו המחשבה שלנו לא יקטע בגלל התקתוק של השעון.
אני בן אדם מוזר, תמיד כשהיו אומרים לי שאני בן אדם מוזר הייתי
מתעצבנת ואומרת שמוזר זה רע, מיוחד זה טוב, אבל גם במוזר יש
משהו טוב, אני מן טיפוס כזה שלא מדבר הרבה אבל תמיד יש לו
נוכחות. משום מה אני אוהבת יותר להסתכל על דברים מהצד מאשר
להיות מעורבת בהם, זה נותן לי כל פעם מחדש השקפה שונה על
החיים, על אנשים.
פעם עזבתי מישהו שיצאתי אותו כי הוא עבר את הכביש ברמזור אדום.
זה לא הרמזור האדום  אלא מה שמאחורי זה.
אח שלי פעם עמד ברמזור אדום ואיש זקן שעמד לידו פנה עליו וביקש
יפה את ליוויו כדי להגיע הביתה בטענה שיש לו סכום כסף נכבד
בתיק והוא  מפחד שישדדו אותו, אחי שאל אותו בתמיהה - "איך אתה
יודע שאני לא אשדוד אותך?" והזקן ענה: "אם היית שודד לא היית
מחכה לרמזור ירוק בכדי לעבור".
אפשר ללמוד על בן אדם לפי הצורה או הטון שבו הוא עונה לטלפון
או לפי הצורה שבה נראית הצלחת שלו בארוחת צהריים.
לכל אחד יש פאק, אצלי הוא הקרירות שלי, אני יכולה להיות הבן
אדם הכי קר בעולם ויש לי גם את המבט המתאים אבל אני משתדלת
להסתיר אותו כמה שיותר ולפתח חמימות שלפעמים מזויפת. לא תמיד
אני צריכה לדבר, העיניים שלי אומרות הרבה יותר ממילים, יש לי
דעות נחרצות על אנשים, כשאני אוהבת מישהו הוא יודע את זה,
כשאני שונאת מישהו הוא גם יודע את זה. יש לי דעה על הכל, בדרך
כלל אני גם נוהגת להגיד אותה.
אם כבר לשפוט את עצמי אני אדם יהיר, אבל חכם, תנו לי את הכיוון
ואני כבר אדע להגיע ל-נ.צ.

לכבוד הגיוס קיבלתי מסבתא שלי 300 שקלים שאיתם  קניתי שעון
בייבי גי עם  סטופר, פשוט ידעתי שבטירונות אני אזדקק לו נורא.
התגייסתי ב- 19.12.02 לקורס מכים, קו"מ ט. עוד ביום הראשון
שהייתי בבקו"ם שלחתי לבר שעגב היא בת דודה שלי ומשמשת גם כחברה
הכי טובה שלי הודעה לפלאפון- עד מתי?. לנפנף קצת בצעירות שלי.
הייתי כולי נרגשת וחיכיתי בכיליון עיניים לראות את השם שלי על
המסך שם בתל השומר המוסר לי כי הגיע הרגע לעלות על האוטובוס
ועל מדים.
חיבקתי חזק חזק את אבא שלי, לא יכולתי לראות אותו בוכה ואז הוא
הופיע על המסך, הדקות האחרונות שבין האזרחות לצבא.
נופפתי לכולם לשלום, כאילו אני עולה על מעבורת שלוקחת אותי
ליבשת חדשה.
לאחר נסיעה קצרה התחלתי לעבור "שרשרת חיול", קיבלתי חוגר,
זריקות ומדים שעד היום אני מצטערת שלקחתי מידה 38 ולא 40,
כנראה שאני כמו כל אחת שאומרת לעצמה:  "לי זה לא יקרה" אבל
עולה 10 קולו בצבא.היה לי שם משהו הפוך מהלם בקו"ם.
בסוף כל התהליך הגעתי לג'וליס, שם הוכשרתי במשך חצי שנה להיות
מכי"ת של טירוני 02- אחד התפקידים היותר מיותרים בצבא.

העברתי 5 מחזורים כמ"כית ו-3 כסמלת. מהמחזור ה-1 שלי כסמלת
התחלתי לייחל לסוף!
זה היה בערך 8 חודשים לפני השחרור אבל כבר אז התחלתי להרגיש
לחצים בחזה ופיתחתי קלסטופוביה מהבסיס. לא יכולתי לראות יותר
חיילים בעיניים! לא טירונים, לא קצינים ולא טבחים. אפשר להגיד
ששם הכל התחיל, בשלב זה של החיים שלי!
מצד אחד מביטה כל בוקר אל השמיים, מקנא בציפורים, מקנא בכלבים
האלה ששוכבים כל היום על הגב ליד הש.ג, ומצד שני- חנוקה בין
כותלי הבסיס עם 48 חיילים על הראש שצריך להחדיר בהם משמעת אך
מסרבים בכל תוקף לרסן את עצמם. כשחושבים על זה, זה לא להיות
בבסיס כמו להיות עם חיילים בבסיס, די עם הדוגמא אישית המזדיינת
הזאת, די עם כל הפלצנות שמסביב, לא מאמינה בערכים ולא ביעדי
הבט"ר, להאכיל מישהו מהדייסה כשאתה יודע שהיא מקולקלת זה הכי
בעיה!  
רק אלוהים יודע כמה רציתי למות, בעצם, אלוהים ויוני, יוני הוא
החברה
הכי טובה שלי, הכרתי אותו בבסיס, היינו מ"כים 3 מחזורים ביחד
עד שיצאתי מהדרכה זמנית בגלל שברי מאמץ והוא קודם להיות סמל.
הוא קורא אותי, יודע עלי הכל רק לפי המבט בעיניים שלי, לפעמים
הוא מגלה לי דברים על עצמי שאני אפילו לא ידעתי.
אחד העיסוקים החביבים עלינו הוא ללכת לדוג. אנחנו הולכים
בלילות לאגם שבין הפלוגות, זורקים את החכה למים ומחכים שהדג
יבלע את הפיתיון, בינתיים משפריצים מים אחד על השני, מדברים
המון או סתם מסתכלים על כוכבים נופלים ושותקים. אני מגדירה
אותו כבן אדם שהכי נוח לי לשתוק לידו. דרך אגב, לעולם לא היה
ולא יהיה אגם בין הפלוגות, אנחנו אוהבים לדמיין, יושבים עם
הנשק ועושים כאילו- זה אחד הדברים הכי מספקים בעולם! במיוחד
אחרי יום מטווחים שכל פעם שהקצינה שלי אומרת: "אש" אני שוקלת
מחדש אם לרוץ לכיוון המטרות.
אני לא חושבת שאני מגזימה, חיילי 02 הם פשוט תופעה, ריכוז של
יצורים, חלקם שם על נפשי, האחר על רפואי והשאר סתם כי יש להם
ק"בא 41.  הכי גרוע זה העובדה שלמדתי להתרגל אליהם, נהייתי
אדישה ליציאות המתוסכלות שלהם, אם בהתחלה לא האמנתי שיש אנשים
כאלה, כאלה שישתינו לתוך בקבוקי קולה ריקים כי אין להם כוח
ללכת לשירותים ועוד יבקשו מימני להרים את זה, או כאלה שיחרבנו
לי על השולחן במשרד כאות תודה על זה שנגמר הנייר טואלט ועוד
ישאירו  מכתב אהבה, עכשיו אני אוכלת איתם או אותם לארוחת בוקר.
נדירות הפעמים שתשמעו אותי אומרת: "אני בשוק"!

באחד הלילות שהלכנו לדוג, נשארתי שם לבד כי יוני היה צריך
להתרוקן.
פתאום הרגשתי את זה בא שוב, בזרמים חזקים! לא יכלתי לעמוד בזה
עוד אז זרקתי את הנשק לאגם והתחלתי לרוץ, פשוט רצתי סביב הבסיס
בלי הפסקה, אני, רצתי, אני שלא מסוגלת לרוץ 2000, רצתי ולא
יכולתי לעצור, לא עניינה אותי השעה או כמה שעות שינה יש לי, לא
הרגשתי יותר את הרוח, נהנית מהכאב, יותר מהכאב בריאות מאשר
ברגליים.
קפצתי על הגדר והתחלתי לטפס- כמה שיותר גבוה כדי להגיע לצד
השני, חוטי הטייל חתכו אותי, אבל הייתי כמו מסוממת, כמו הוזה,
לא הרגשתי את המסמרים שננעצים בבשרי. הרגשתי רק חום, חום בכל
הגוף, ידעתי שמסביב יש רק ישובים ערבים אבל לא יכולתי להיות
יותר בבסיס.
קפצתי לאדמה בצד השני של הגדר והשתטחתי על החול. כולי מדממת-
כול גופי כואב וכמו עיוור ניסיתי לסתום את החורים עם החול.
קמתי על הרגליים והתחלתי ללכת, לרגע הצטערתי שהשארתי את הנשק
בבסיס, אולי הוא היה עוזר לי פה. פילסתי את דרכי בין השיחים עם
ידי החבולות ומשום מה הדבר שהכי רציתי באותו רגע היה במבה
וקולה, כל כך רציתי במבה וקולה שהייתי מוכנה להרוג מישהו בשביל
זה. הסתכלתי מסביבי, מחפשת קיוסק, משהו, אבל חוץ מכמה שיחים
קוצניים עצי איקליפטוס לא היה שם שום קיוסק. איך זה שבכל חור
ובכל אי תנועה במדינה שלנו יש קיוסק ודווקא פה כשצריכים אותו
אין. ירדתי מהקטע של הבמבה וקולה ואז שמתי לב שהקוצים מתחילים
להיות דרך סלולה. בחצי עיין שמרתי על שיווי משקל והלכתי, עד
שלנגד עיני ראיתי מבנה גדול, עצום, סגור בגדר- חשבתי לעצמי
שבפנים יש בטח משהו חשוב. התקרבתי אל השער, לא רואה בעיניים כי
האורות מסנוורים אותי, כולי נפוחה. השערים הגדולים נפתחו וגדוד
של אנשים התנפל עלי. לעזאזל... חזרתי לבסיס.

האורות בחדר היו חלשים אך קרני השמש שבצבצו מן החלון סנוורו
אותי ולקח לי כמה שניות עד שהצלחתי לפתוח את העיניים, קולות של
דיבורים נשמעו בחדר, קולות חלשים שצמררו את גופי שגם ככה כאב
וכמו שהראיה חזרה אלי, כך גם הכאב.
שלוש דמויות ניצבו מולי, כמו בסרט קומדיה מנסות להבין מה נסגר
איתי. שתיים מהן היו מוכרות, מפקד הבסיס ואבי הקב"ן, את
השלישית לא הצלחתי לזכור. הוא היה גבוה, היה לו שיער שחור,
פנים נאות וילדותיות, עיניים קטנות, שקופות כאלה, שפתיים כמו
של תינוק- התחתונה עבה נורא והעליונה דקה נורא, כתפיים רחבות
וכרסונית שבצבצה מבעד למדים. הוא לא היה יפה במיוחד אבל משהו
בו נורא משך אותי, הוא הביט בי עם העניים החושבות האלה, מנפנף
לכיווני עם ריסיו הארוכות
"נעים מאוד שני, אני אריאל, הפסיכיאטר שלך".
את החלק הראשון של המשפט נורא אהבתי, אבל מה לעזאזל קשור פה
פסיכיאטר? הכל בסדר איתי!, "חשבתם אולי להביא לי רופא במקום
פסיכיאטר?", בקושי מלמלתי.
"הרופא כבר היה פה", אמר אריאל ודפק חיוך שחשף רווח חינני בין
השיניים.
"מה קשור פסיכיאטר?" ניסיתי להישמע אדישה אליו
"צודקת, באמת מה קשרו?!", מנסה להשתעשע איתי. כמו יורה גיצים
עם העיניים נתתי בו את המבט הכי קר שיכולתי לגייס באותו רגע
והתהפכתי לצד השני.
"אפשר?", שמעתי אותו בזווית האוזן פונה אל המב"ס ולאבי, מבקש
להישאר פה לבד.
"אתה לא מפחד?" שאלתי.
"מפחד? ממה?"
"ממני. עשיתם ממני משוגעת אם מביאים לי פסיכיאטר"
"אל תדברי שטויות, דבר ראשון אני פה כדי להבין מה קורה לך, לא
כי את משוגעת.
דבר שני, אולי אני קצת מפחד"
"יש לך חוש הומור, אה, אני מצטערת אבל זה כואב לי כשאני
מחייכת"
אריאל חייך, כאילו מחייך בשביל שנינו ואז לפתע התרצן ושאל: "את
זוכרת משהו מאתמול?"
"האמת שלא, אבל אני יכולה להמציא לך איזה סיפור טוב" באמת שלא
זכרתי.
הוא הביט ברצפה, כאילו סופר או משנן בראש את המשפט הבא ואז
אמר: "תראי, אני יודע שזה המשפט הכי פלצני ששמעת אבל אני פה
כדי לעזור לך, אני פה כי את פה"
"אוו, זה בדיוק מה שאני אומרת לטירונים שלי"
"ואת מתכוונת לזה"
"לא ממש"
" את לא סגורה על עצמך, אם את אומרת להם דברים את לא תמיד
מאמינה בהם"
"אתה רוצה להעביר לי משוב"
"לא עכשיו, אולי מאוחר יותר"
הציניות שלו ממש התחילה להרגיז אותי, כאילו משחק איתי משחקי
כוחות.
"אריאל,  תכלס, מה באת לעשות פה? לדבר איתי? לנתח את האופי
שלי? לנסות להבין מה עובר לי בראש? כי אתה לא תבין, אף אחד לא
יבין" ואז נזכרתי ביוני. אולי הוא יבין אותי.
"אני רוצה לראות את יוני"
"מי זה יוני"
אני רוצה לראות את יוני", כמו ילדה מפגרת חזרתי על עצמי בלי
לענות לו על השאלה.
"את תראי אותו, אבל לא עכשיו, תני לי להזכיר לך מה קרה
אתמול..." אריאל הזכיר לי פחות או יותר מה קרה ואני כמו בפאזל
הרכבתי בראש את החסר.
דממה אפפה באוויר, אני הבטתי בו, הוא הביט ברצפה מציץ בי
מזווית העין, בטוח שאני לא יודעת.
לפתע הרגשתי זרמים של קור מתפשטים בי בכל הגוף, צמרמורות
וסחרחורות אפפו אותי, חנק בגרון, כאילו שמע את צעקתי לקח את
הבקבוק מים מינרלים שהיה על השולחן ורוקן אותי עלי. זינקתי
מהמיטה תוך כדי צרחות ונפלתי ארצה, פרצתי בבכי. מתפתלת מכאבים,
לא גופניים, כאבים פנימיים, כאלה שאקמול לעולם לא יעביר. אריאל
קרב אלי וחיבק אותי כאילו היה החבר הכי טוב שלי. "בואי נעזוב
את מה שקרה אתמול, אני מעדיף לנסות להבין מה קורה איתך בכלל"
הוא הרים אותי אל המיטה וכיסה אותי. "תנוחי קצת ילדה, אני
אחזור עוד מעט לראות מה קורה"

אני בן אדם שמסתכל תמיד על החצי כוס הריקה ואז כשאני ממש צמאה,
אני מגלה שיש לי עוד חצי כוס מלאה. אבל משום מה אני בכלל לא
מוצאת את הכוס שלי יותר, נראה לי שמישהו גנב אותה.
שכבתי על המיטה והבטתי אל התקרה, מה לעזאזל קורה לי? מעניין אם
החיילים שלי יודעים איפה אני, כי אם כן אני צריכה לקבל ח"ח על
דוגמא אישית.
הדלקתי סיגריה ותוך כדי ההרגשה המדהימה הזאת איך שהעשן שורף לי
את הריאות, אני עוצמת עיניים ומפנטזת על שקט, רק אני, באמצע
מדבר, רוכבת על גמל והדבר היחיד שמטריד לי את הראש זה החצ'קון
החדש שצמח לו ליד האף שלי. לפתע צלצול של פלאפון קטע את
מחשבותיי, על הצג הופיע "אמאל'ה", אוי אמא שלי, כמה שהייתי
רוצה לחבק אותה עכשיו, אמא שלי היא מסוג האנשים שיודעים הכל,
לפחות זו התפיסה שלי מאז שהייתי קטנה- שבשעה שהכל אבוד תמיד יש
את אמא. אני והיא די קרובות אבל כשאני בצבא אני לא אוהבת
להלאות אותה בסיפורים, היא סתם מרגישה חסרת אונים, לכן השתדלתי
להשמע כמה שיותר בסדר.
"כן אמא הכל  כרגיל, איך אצלכם?"
גם כרגיל, ברוך השם" היא ענתה.
יש לאנשים נטייה לענות לך תשובות שאתה רוצה לשמוע, את האנשים
האלה אני מגדירה כתולעים, כאלה שהם חסרי עמוד שדרה, שמרוב
הרצון שלהם לרצות אותך הם מתאימים את הדעות שלהם לשלך, זה קורה
לי בעיקר אצל בנים, לא יודעת למה הזכרתי את זה פתאום, אולי כי
גם אני מרגישה ככה לפעמים במיוחד בשיחות הקצרות האלה עם הבית
שבהם אני נוטה לעשות סלקציה חריפה על מה בא לי או לא בא לי
לדון בכמה דקות שאני מקציבה בהתאם למה שישתיק את אמא שלי לכמה
ימים הקרובים.          
גם לי כמו לרוב האנשים יש את נקודות השבירה האלה מהעולם השטחי
שאנחנו חיים בו, זה שמועדון הוא לא המקום להכיר בו בנים, או
איזה חולצה אני אלבש לדייט שלי הערב לא צריכה לשנות כל עוד אני
אכבוש אותו... כל הסיפורים האלה יפים בתיאוריה, כי אפילו
לשלגיה היה מחשוף בשמלה שבטח קנתה בקניון אחרי שעשת מדיקור
עצבני בציפורניים.
נמאס לי לשכב על הגב כל היום, קמתי מהמיטה, כולי מקומטת ויצאתי
לשאוף אוויר בחוץ. הבסיס התנהל כסדרו, טירונים עולים ויורדים
לעמדת שמירה, מ"כית צעירה צועקת על חייל שלה, מה היא חושבת,
שאם היא תצעק זה יעזור? ככה הוא יכבד אותה יותר? אחד הדברים
שלמדתי בתפקיד שלי זה לא להשתמש בסמכות שלך גם כשיש לך, גם עם
החייל הכי פשוט וערס יעצבן אותך, תמיד יש דרך להגיע עליו
ולגרום לו לעשות משהו כי אתה ביקשת ולא כי אתה המפקד. כמובן
שתמיד יש את החראות האלה שאתה חושב שהנה קנית אותם כי אחרי כל
מה שעשית בשבילו הוא לעולם לא יעז וכמו שק אגרוף אתה מקבל
סטירה אחרי סטירה, חיילים כאלה אני פשוט מוחקת, חוץ מזמן פרישה
ושש שעות שינה שמגיע להם הם יכולים למות מצידי ולא יהיה אכפת
לי.
עלה הנהג עוצר לידי ושואל אם בא לי לבוא איתו לסבב מטווחים,
בדרך כלל הייתי מסכימה אבל ממש לא היה בא לי באותו רגע, חייכתי
בנחמדות והמשכתי לכיוון הש"קם.
בכניסה לש"קם הם עמדו, כמו חבורה של מחבלים שמתכננים את הפיגוע
הבא, חלקם עם כפכפים, חולצה בחוץ והמדבקה המטומטמת הזאת של השם
שמודבקת להם על הכת של הנשק, החיילים שלי. כבר ידעתי למה
לצפות, החיילים האלה יודעים הכל, רק לא ידעתי איפה הגבולות
שלהם. כמו בים סוף, עברתי ביניהם והם בלי להוציא מילה הביטו בי
מפנים לי מעבר של כבוד, בוהים בסמלת שלהם שלפני יום שיפצרה להם
את הצורה, זאת שלפני יום הייתה הבן אדם הכי חזק מבחינתם בבסיס,
זאת שהסתכלה עליהם תמיד בעיניים שיודעות הכל, משפילה מבט והם
כאות הבנה השפילו גם הם, כאילו אומרים לי: "אל תפלי, רק תרימי
את הראש מעל המים", כמובן שבשפה שלהם זה היה משהו כמו: "כפרה
עליך תירגעי קצת, גם זוהר נפל" .
בשק"ם, כמו תמיד קיבלתי בקבלת פנים אוהבת, אף פעם לא הבנתי אם
השק"מיסטים נחמדים כי הם אוהבים אותי או כי הם סתם חבורה של
חרמנים שלא רואים בנות מעבר לחלון הזה, אני מעדיפה להיות
נאיבית ולחשוב שפשוט יש להם לב טוב והם מוקסמים מהפנימיות שלי,
קיבצתי את כל האגורות והשקלים שהיו לי בכיס של הפק"ל כיסים
וקניתי במבה, קולה L&M לייט וכוס חד פעמית, אני עדיין מוקסמת
מהפשטות שבה הם מבקשים 20 אגורות על כוס חד פעמית, הרי לא אני
ולא הם נתעשר מזה אז למה לא לפסוח על הקטע המביך הזה?
כשאתה נכנס לשק"ם יש תמיד את הקטע של לא להסתכל מסביב ורק אחרי
שאתה קונה אתה מסתובב אחורה בדרמטיות מרשה לעצמך לסרוק את השטח
ולבחור עם מי בא לך לשבת. במקרה הזה העדפתי לשבת לבד, אולי כי
כל הנוכחים בשק"ם היו טירונים ושני מ"כיות צעירות שאני לא
מכירה ובאותו רגע ממש לא התחשק לי להגדיל אל חוג החברים שלי.
יואל, הסמל של פלוגה א' נכנס, יורה לעברי חיוך של לאסי שובי
הבית ובלי לבקש מתיישב בכיסא לידי. תוך כדי שהוא מאמץ אל בטנו
את הבמבה שלי מעביר איתי חוויות של "סמל לסמל" ובאמת שלא היה
אכפת לי שאבד לו טרמוקן או על איך הוא שתה היום ציוד
מהאפסנאות. בקטע של קומבינות בבסיס נראה לי שהרבה יותר קל
כשאתה בת, במיוחד כשאת סמלת ורוב האפסנאים הם בנים...  
מבחוץ נשמעו קריאות של הקשבים: "חמש שניות" ואני כבר התחלתי
להרגיש את הפרכוסים ברגליים, אמרתי ליואל יפה שלום ולקחתי את
עצמי לכיוון החדר, תנו לי רק מקלחת טובה, שדרך אגב, מקלחת
באמצע היום זה דבר נדיר אצלנו, להדליק טלוויזיה וזהו...  שימות
העולם!
אהבתי את הרעיון הזה להיות מחוץ לו"ז כל היום, כשחושבים על זה,
מהרגע שהתגייסתי אני חיה על-פי זמנים ואני לא מדברת על זה
שבשעה כך וכך אני צריכה להיות במקום מסוים אלא על זה שאני חיה
על הדקות, יש לי עוד 3 דקות אז אני יכולה להספיק לחרבן...
ואיזה בן אדם שפוי יכול לישון כל לילה 5 שעות במשך שנה וחצי?
בדרכי לחדר עצרו אותי די הרבה אנשים, סתם לצחקק או לשאול
לשלומי, לכמה מהם באמת אכפת, והאם לעזאזל אכפת לי? כשאני חושבת
על זה, אני מוצאת את עצמי לאחרונה מחפשת להיות כמה שיותר לבד,
אני רוצה לצאת ביום שישי בערב, אבל מעדיפה להתכרבל לבד בשמיכה
מול סרט טוב. מישהו פעם אמר לי שכשאתה רוצה להיות לבד, כשאתה
לא מרגיש מחובר יותר לאנשים שמסביבך זה אומר שאתה משתנה, יתכן?
באמת שמתי לב לעוד ראש שעיר שגדל לי על תנוך של האוזן.

החדר נשאר כמו שעזבתי אותו, החלונות היו סגורים והאוויר עמד
במקום, ריח מחניק של שינה היה בחדר, רק משהו אחד היה מונח לא
במקומו, פריט יוצא דופן.
הוא ישב על המיטה שלי, בלי בושה, על המיטה שלי, מחכך את מכנסיו
במצעי הסאטן הסגולים שלי שמוחתמים בנקודות לבנות של ריר שיוצא
לי מתוך שינה, כן אני מרירה, אני בטוחה שגם ג'ורג' וושינגטון
מריר מתוך שינה. בכל אופן, מה לעזאזל הוא רוצה עכשיו? אריאל!,
אם הוא כל כך מבין אותי הוא צריך גם להבין את הצורך שלי בלהיות
לבד עכשיו.
לא יכולתי להתיישב לידו, אולי הרגשתי מן אי נעימות או יותר
נכון מתח שהוא שידר אלי, משהו בעיניים שלו או בחיוך שלו היה כל
כך אמיתי ועם כל זה שלא הייתה לי סיבה טובה אחת לחבב את הבן
אדם הזה משהו בו נורא קסם לי.
לכל אחד יש איזה חלק בגוף אצל המין השני שנורא עושה לו את זה,
עיניים, שפתיים, חזה, תחת. כשאני בוחנת בן, הדברים שהכי עושים
לי את זה הם השכמות שלו והכפות ידיים שלו, אין לי הסבר למה,
אבל אני יכולה ממש לרצות מישהו בגלל שיש לו שכמות רחבות וידיים
גבריות וגדולות, אבל נדיר למצוא משהו שיש לו את שניהם. לאריאל
היה משניהם. ניסיתי להתעלם מהמסקנה שהגעתי אליה בשניות, שהבן
אדם שיושב מולי מושך בטרוף, בהתחשב בעובדה שהוא משמש כרגע
כפסיכיאטר שלי.
התחלנו בשיחה קולחת, לא ממש היה לי ראש לזה אבל זרמתי אתו,
פשוט אהבתי לראות איך השפתיים שלו זזות.
אני לא מכירה את עצמי. ההתנהגות שלי לא מתאימה לי, הדיבור שלי
לא מתאים לי, אפילו המחשבות שרצות לי בראש לא מתאימות לי. פעם
היו לי שאיפות אחרות, כאלה שהפכו אותי לבן אדם שיודע מה הוא
רוצה, כזה שהיה לו ברור שבגיל 35 אני כבר יהיה נשואה עם ילד או
שניים, גבר מטורף שאוהב גם מעבר למקובל ותלוש משכורת בעל 5
ספרות מינימום. היום, כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו זה על איך
אני הופכת להיות רועת צאן.נראה לי ממש מעניין, חיים רגועים,
מעניינים ובקשר לבעל, הלוואי שאני בכלל אתחתן. הפחד שלי בחיים
זה שאני אאלץ להתחתן אם מישהו כפשרה. כי הגעתי לגיל 40 ואני
עוד רווקה.
אריאל חיייך, חייך בצורה מעצבנת, מתנשאת, כאילו מקשיב לי ואומר
בלב בלגלוג: "ממש תגיע רחוק..."  אחת הבעיות שאני סובלת מהן
באישיות שלי, זה חוסר היכולת לדחות סיפוקים וחוסר השליטה בעצמי
כשאני חושבת בקול רם, אני פשוט חייבת להגיד כל מה שאני חושבת,
גם אם זה עלול לפגוע במישהו או אפילו בי.
"למה  אתה מסתכל עלי ככה?" הייתי חיבת לברר את העניין.
"איך זה ככה?" שאל.
"מלמעלה!"
בשליפה אחת הוא הדליק לעצמו סיגריה וביקשתי ממנו שידליק לי גם,
אני לא אוהבת את הפעולה הזאת של ההדלקה. בכלל, אני לא זוכרת
מתי בפעם האחרונה הדלקתי לעצמי סיגריה בנוכחות אנשים, תמיד
ביקשתי שמישהו ידליק לי.
"כשקיבלתי את התיק שלך, הייתי מופתע מה צבא עושה לאנשים, עד
כמה הוא משנה וגורם לבן אדם לשקוע בעצמו. אבל עכשיו כשאני שומע
אותך מדברת, אני מבין משהו. אני מבין שהבעיה פה לא נגרמה
מהמערכת הצבאית. אין לי ספק שזה לא ממש הועיל לך, אבל כל המצב
הנפשי הירוד שאת נמצאת בו עכשיו ללא ספק בא ממך, ואני לא בטוח
שאם היית באזרחות עכשיו המצב היה שונה. כל מה שאת מחפשת זה
חופש, את צריכה להיות תלויה באוויר להרגיש שאם את רוצה את
יכולה לעשות עכשיו מה שרק בא לך. אבל אני מצטער לבוסר לך, כי
כנראה שכחת, אבל גם כאזרחית את לעולם לא תהייה כל כך חופשייה,
תמיד תהיה לך מחויבות. למשפחה, לעבודה.
טבע האדם הוא לחפש חברה של אנשים, להיות כמה שיותר ביחד ובך
חסר את זה, את חיה בעולם משלך, טוב יותר או רע יותר זה כבר
עניין יחסי, אבל את צריכה להיות מודעת יותר לסביבה שלך. הספקתי
לדבר עם כמה אנשים עליך וכולם אמרו פחות או יותר את אותו דבר,
את בן אדם מסקרן, קשה להתחבר עליך וגם כשנדמה שכן, את לא נותנת
לזה להיות עד הסוף. אם את שואלת אותי, זה נובע מפחד לחשוף את
עצמך ואת נקודות החולשה שלך, את רוצה תמיד להראות חזקה..."
בשלב זה כבר אבדתי אותו, אולי כי לא מצאתי יותר עניין בזיוני
שכל שלו, 'פחד' 'נקודות חולשה' שישמור את הגיגי הפסיכולוגיה
שלו למישהו אחר, או אולי פשוט הראש שלי היה במקום אחר. תוך כדי
שאני מסתכלת לו ישר בעיניים, חודרת לו לתוך העישונים, לא
יכולתי שלא לראות את אותה תמונה רצה לי בראש שוב ושוב. של הגוף
הגדול שלו, מצמיד אותי לקיר ובבת אחת בולע את שפתי... יכולתי
להרגיש את טעמו, ניסתי להראות קשובה אך בראשי התנהל לו הסרט
המושלם. אני בן אדם מציאותי, אפילו בדמיון שלי לא יכולתי לראות
מעבר לנשיקה. אבל זו הייתה נשיקה מדהימה, כזאת ששום דבר שקורה
במציאות לא יכול להיות טוב ממנה. הוא נשק אותי חזק, נושם
בכבדות, מנשק את צווארי ומחזיק את מותני חזק וקרוב. אלוהים,
כמה רציתי אותו, אם הוא רק היה יודע מה עובר לי בראש. והוא
בשלו, ממשיך לדבר. ואני בדמיוני נושכת לו את השפתיים, נושכת
חזק, עד שיורד דם. מערבבת דם ברוק, רוק בזיעה. רואה בראשי את
מבטו הרעב, מביט בי מקרוב קרוב, כאילו מחזיק את עצמו מלקרוע את
בגדי מעלי. לא  רציתי להתעורר. לא הזזתי ממנו את עיני, אפילו
לא מצמצתי, כנראה התחלתי לגרום לו לאי נעימות מסוימת כי עיניו
החלו לרצד ממקום למקום. אהבתי את המצב הזה, בכל כוחו מנסה
להפגין ביטחון עצמי אך מבט אחד מוזר שובר אותו. החלטתי לשחק על
העניין הזה, נגסתי בשפתי תוך כדי שעיני בוחנות את גופו, בולעת
רוק בהפגנתיות. לפתע הוא הפסיק לדבר, קוטע את דבריו, ומביט בי
במן מבט מסוקרן שכזה. דממה הייתה באוויר. לאחר דקה שלמה של שקט
הוא נשבר ושאל: "הכל בסדר?"
"כן, כן. אני איתך, אני סתם עפה לי מדי פעם! אתה מוזמן להצטרף"
- נפלט לי.
"עפה? אמרו לך פעם שאת מוזרה?"
לא התאמצתי אפילו לענות, חייכתי חיוך גדול וערמומי וכיביתי את
הסיגריה .
"את רעבה?" שאל פתאום בלי קשר, כאילו מנסה בכוח לשנות נושא.
"אה, כן, קצת."
"חכי לי ליד הש.ג עוד 10 דקות", קם ויצא בזריזות מהחדר.

כמו ילדה מפגרת מצאתי את עצמי מחכה לו ליד ה ש.ג. מה קשור ש.ג?
ולמה לא לקבוע ישב בחדר אוכל? בינתיים יצא לי לחשוב קצת על מה
שהוא אמר. לפחות עד הקטע שהקשבתי לו. יכול להיות באמת שאני בן
אדם שקשה להתחבר אליו לפעמים. כשאני חושבת על זה, אני מוצאת
הרבה פעמים שאנשים משעממים אותי, שהעולם משעמם אותי. בגלל זה
אני מאבדת קשב ועניין באנשים והם לא מתחברים אלי או לחילופין
אני לא מתחברת אליהם. אני מחפשת עולם חיצוני, כאלה שלא היו
דומיננטים מידי בחיים שלי עד עכשיו ואתם אני אוהבת לבלות
לאחרונה.
לפתע נשמע צפצוף של מכונית. אריאל ישב לו בתוך טויוטה  צבאית
וחיכה שיפתחו לו את השער, בינתיים קרא לי לעלות.
"לאן נוסעים", שאלתי.
"לאן את רוצה לנסוע?"
"לתאילנד?!" עניתי בלי לחשוב פעמיים בכלל.
הוא נתן בי מן חצי מבט מעוצבן ותוך כדי שמדליק כבר בטבעיות שתי
סיגריות אומר לי לחגור חגורת בטיחות.
התחלנו להתרחק מהבסיס, וככל שהגלגלים נעים מהר יותר אני מתחילה
להרגיש הקלה, כאילו אבן גדולה ושמנמנה ירדה לי מהלב.
הייתי בטוחה שניסע לאכול במקדונלדס באשקלון ליד התחנה המרכזית,
אבל הרכב פנה לכיוון חוף זיקים. מה יש לנו לחפש בחוף לעזאזל?
כמובן שמבחינתי לא הייתה התנגדות, אני, אריאל, לבד על חוף
הים... "לאן נוסעים?" שאלתי.
"רצית לנסוע לתאילנד, אז זה הכי קרוב שאני יכול לתת לך" ענה,
וחיוך מרוצה עלה על שפתיו מבליט בלי בושה את הרווח הילדותי בין
שיניו.
ריח של חופש היה באוויר, והדבר שהכי רציתי לעשות באותו רגע זה
לעוף, באמת שכל כך רציתי לעוף. החנינו את הרכב על החוף וירדנו
לחול, הורדתי נעליים בזריזות שרק מי שיכול לעלות על מדים ב2.5
דקות יודע לעשות. התחלתי להתהלך לי על החול החם, מרגישה איך
גרגרי החול חודרים בין אצבעות רגלי וכמו מגנט נמשכתי לכיוון
הים, מסתכלת לאופק, מרגישה מצד אחד את החום ומצג שני את הגלים
הקרים שמלטפים את כפות רגלי . ואז הרגשתי יד גדולה נוחתת על
כתפי ומחזירה אותי לקרקע. כמעט שכחתי שהוא פה. נפלנו שנינו על
החול ונשכבנו על הגב. שעות יכלנו לשכב ככה, בשקט, עד שאיך לא,
אריאל היה חייב לשבור את הדממה. התחיל לשאול שאלות על המשפחה
שלי, על החברים, כל נושא אפשרי, אך משום מה לא שאל דבר על חיי
הרומנטיים, למה? אולי כי לא היה נעים לו מבחינה מקצועית, אולי
לא ממש עניין אותו, או שמא הרגיש גם הוא את המתח ופחד להעלות
את הנושא.
לפתע שמעתי קולות קוראים לי, קולות מוזרים שבוקעים ממעמקי הים,
לקחתי את ידו של אריאל ורצתי למים, בלי לחשוב יותר מידי הפלתי
אותו לים, מנסה להילחם בי בכל כוחו, ובעזרת רגלו הפיל גם אותי,
הרבה זמן לא צחקתי ככה!
עצרתי לרגע, הבטתי בו מהצד, הוא עלה מן המים כמו אל יווני.
מתקרב אליי באיטיות וכאילו פוחד ממגע, טופח על כתפי ואומר לי
שצריך ללכת. מסביב באמת כבר החושך התחיל לרדת, אבל למה הוא
חייב לבאס?
בדרך לבסיס השתררה שתיקה, כאילו היה זה מעשה זדוני ששנינו
מפנימים, לא הצלחתי להבין אותו, כאילו פוחד הוא עצמו מקרבה של
אנשים, החלטתי לשבור את הקרח, לקחתי את רגלי והתחלתי לנגב אותן
עליו, הוא נראה מופתע ביותר והתחיל להחזיר לי בצביטות שנורא
כאבו, הקרב התלהט, הוא עצר בצד והתחלנו ללכת מכות כמו שאחי
הקטן לעולם לא קיבל. מרוב שמשכתי לו בשיער נהיה לו גושים לבנים
של חתיכות ג'ל יבש ובכל פעם שהוא הגיע ליתרון צעקתי שזה כואב
לי והוא הרפה, כמובן שכל פעם מחדש ניצלתי את ההזדמנות להתנפל
עליו חזרה.
כשהגענו לבסיס אריאל הוריד אותי במגורים והמשיך לכיוון הפלוגה
שלי, אין לי מושג מה יש לו לחפש שם, במיוחד שהוא כולו רטוב.
שכחנו שיצאנו בכלל לאכול אבל כבר לא הייתי רעבה.  עליתי לחדר,
כולי מחויכת ומרטיבה כל פיסת רצפה שהייתה בסביבה. בחדר ראיתי
את כולם אורזות תיקים, אוי, איך יכולתי לשכוח פרט כל כך חשוב,
מחר יוצאים הביתה!
כל הלילה לא יכולתי להירדם, ולא נראה לי שבגלל היציאה  הבית,
אני לא עד כדי כך לחוצת בית, אני סתם לחוצת שחרור. הוא לא יצא
לי מהראש, הרגשתי בעננים, אבל ידעתי שזה לא אפשרי, לפחות לא
בזמן הקרוב, כי הרי הוא המטפל שלי לתקופה הקרובה, עדין לא
הבנתי למה אני צריכה מטפל אבל לאור המצב אני לא ממש מראה
התנגדות.
לפתע רעש חזק נשמע בחדר, צלצול של הודעה בפלאפון, התעצבנתי
לרגע איך הבנות בחדר משאירות את הפלאפון שלהן על ווליום גבוהה
עד שהבנתי שזה בעצם הפלאפון שלי שמרעיש. יוני שלח לי הודעה:
"יכול להיות שלא שמעתי ממך כל היום???".  הוא הדגיש את סימני
השאלה, אני לא יכולה לסבול ששולחים לי הודעה בלי סימנים,
נקודה, פסיק, לא משנה מה, הודעה בלי סימנים מראה שלא חשבו עליה
מספיק, ויוני יודע את זה.
באמת איך לא דיברתי איתו כל היום?, לא עובר יום שאנחנו לא
עושים סיכום יום ביחד, איך היה היום, מה חדש. אבל היום הייתי
באמת עייפה, עייפה יותר מכל יום שדאות או מטווחים אחר. יצאתי
למסדרון, הדלקתי סיגריה והתחלתי לבכות. לא ידעתי בדיוק למה, לא
ידעתי ממש איך, אבל בכיתי כמו ילדה קטנה. הרגשתי רע, הרגשתי
שכל אזור בגוף שלי מתנוון שכולי מתמוטטת. בדרך כלל כשרע לי אני
מחפשת בתוכי את הנקודה שמכאיבה ומסננת אותה עד שהיא נעלמת, אבל
פה לא הצלחתי למצוא אותה. משהו אוכל אותי מבפנים. אני צריכה
שקט לחשוב, אבל מצד שני אסור לי לחשוב יותר מידי. רציתי כל כך
להתנחם בזה שהולכים מחר הביתה, אבל גם בבית לא ממש מחכה לי
כלום, כמו כל יום שישי, אני אפול למיטה וארדם, ואז בר תתקשר
אלי ולא יהיה לי כוח להזיז אף שריר בגוף למרות שאני כל כך ארצה
וסתם אני ארגיש שוב זקנה כבדה וחסרת חיים.

אף פעם לא הבנתי ממש למה חיילים לא יכולים לעבור טירונות
ביחידה אליה הם שייכים, גם הטירונות תקשר אותם כבר לתפקיד וגם
הם יוכלו להרגיש שייכות ליחידה.
אצלנו בבסיס גאוות יחידה זה הדבר האחרון שנמצא אפילו בפינות
הכי אפלות שלנו, זה מעין בית חרושת שמייצר מכ"ים  וממחזר
טירונים. כמו כלום היה אפשר לוותר עליו, ונראה לי שמישהו אי שם
למעלה יודע את זה ולכן ממעיט איתנו ככל האפשר את התקציבים. אני
כבר לא מדברת על שוקו בבוקר שהפך עם הזמן לדבר היותר נדיר, אני
כבר לא מדברת על זה שנייר הדפסה ריק משני הכיוונים הוא אחד
הדברים שיותר קשה להשיג פה, אני מדברת על נייר טואלט!, זה
שנכנס מבחינתי לקטגוריה של הדברים היותר נחוצים ביום יום -
שפשוט נכחד מהשטח כלא היה. אחרי זה הם שואלים את עצמם איך זה
שנגמרו כל הפלנליות.
ביום שישי בבוקר, לקחתי את האוטובוס הראשון שיצא מהבסיס בלי
להתחשב כלל בזמן שהפלוגה שלי צריכה לצאת. החלטתי שהיעד הבא שלי
הוא קצת יותר צפונה מהבית.
בלי לחשוב יותר מידי נסעתי לטבריה. "אמא, אני נוסעת לטבריה",
דאגתי לדווח. כמובן שאמא הראתה התנגדות נחרצת, אבל בינינו, לא
היה לי כוח לחשוב יותר מידי על ההתפלספויות שלה, רציתי לזרום,
רציתי ללכת בלי יותר מידי תכנונים מיותרים.
כשחושבים על זה, למה לנו לתכנן? למה לנסות לצפות את העתיד, כל
הקסם בחיים הוא הבלתי מודע, אבל בני האדם רוצם לדעת הכל, גם מה
יהיה מחר, ואז מה? מה יהיה כשיבוא מחר? המחר לא יחדש לנו שום
דבר אז נרצה לדעת מה קורה מחרתיים וכך כל החיים אנחנו נמצאים
מבין מרדף אחרי המחר וכל זה רק כדי להשתיק את הנפש הרעבה שלנו
לחידושים.
באוטובוס התיישב לידי איזה קצין מגבעתי, נדמה לי שהיה בן 28
לפחות אבל משום מה היו לו רק שני ארונות על הכתף. בכל פעם שאתה
נוסע באוטובוס, במיוחד בנסיעות ארוכות נראה לך הכי טבעי בעולם
שיתיישב לידך נסיך החלומות, אבל כל פעם מחדש כאילו אותה זקנה
ממורמרת תופסת את המקום ספק בכוונה, כאילו אומרת לעצמה: 'אם
אני לא התחתנתי גם הצעירים האלה לא', לא שציפיתי למצוא פה
חתונה, אבל לפחות בר שיחה לכמה שעות הקרובות.
במשך כל הנסיעה ניסיתי להירדם, אבל משהו לא נתן לי מנוחה ואני
לא מדברת על הראש הגדול של אותו קצין שהתנחל לי על הכתף בלי
רשות, אתם יודעים מה, מילא זה, אבל למה לרייר לי על המדים???
בכל אופן, בשלב מסוים התרגלתי למשקל הנוסף על הכתף שלי, הבטתי
בחלון ושקעתי בקו האופק. לא עניין אותי ממש באיזו תחנה אני
צריכה לרדת, לא עניין אותי איפה אני ישנה הלילה, כל מה שרציתי
זה שקט, מביטה בנוף שהולך ומשתנה. רואה את עצמי יושבת על איזו
סוכת מציל מוזנחת מול הכינרת, מעשנת סיגריה אחרי סיגריה
והעיקר, לבד! בלי יותר מידי זיוני שכל מהסביבה.
לאחר כמה שעות לא קלות של מעמסה על הישבן שלי נגלת לעיניי
פתאום הכינרת, וכאילו בפעם הראשונה התחלתי לחייך כמו ילדה קטנה
שמתרגשת מצעצוע חדש.  
בתחנה המרכזית בטבריה ציידתי את עצמי עם כמה  מצרכים
מינימליים, בקבוק של מים מינרלים, כריך גדול ושמן של פסטראמה,
וקיוויתי שזה יספיק לי לפחות עד מחר.
לאן אני נוסעת? הבטתי סביב על השלטים של האוטובוסים, כל אחד
מגיע למקום אחר... כל שלט פשוט נחוש בדעתו שלשם האוטובוס שלו
מוביל. איך זה שאפילו שלט יודע לאן הוא מגיע ואני לא יודעת?.
ואז ראיתי ממש במקרה קבוצה של צעירים עם תרמילים על גבם עולים
על אחד האוטובוסים, בלי לחשוב פעמיים עליתי גם אני עליו, כאילו
מאז ומתמיד חיכיתי לאוטובוס הזה.
הנסיעה נמשכה כשעה, בדרך חלפנו כמעט על כל החופים האפשריים של
הכינרת, לבסוף הגענו ליעד המבוקש - חוף דוגית. כמובן, איך לא
זכרתי? במיוחד שיום שישי היום ויש פה מסיבות מטורפות. ואני
שואלת את עצמי, זה מה שחיפשתי? בשביל זה נסעתי עד כאן? בשביל
להיזרק על החוף עם כמה סטלנים באמצע מסיבה מטורפת? אבל בינינו,
מי יכול להגיד לא לחוויה כזאת!.
ירדתי מהאוטובוס והתחלתי במן הליכה מהירה כזאת, כזאת שנורא בא
לך לרוץ עכשיו כי אתה רוצה כבר להגיע אבל מאופק את עצמך. ואז
היא נגלת לעיני בשנית... הכינרת בשיא תפארתה.
זרקתי את התיק ארצה ופתחתי בריצה מטורפת לכיוון המים כאילו
גיליתי ברגע זה נווה מדבר באמצע שום מקום. אנשים מסביב הביטו
בי כאילו יצאתי כרגע מאיזה סרט, אבל זה רק הלהיב אותי יותר.
יצאתי מהמים ובאמת שלא הפריע לי שחול זרדים וקוצים נדבקים לי
לכל מקום בגוף גם ככה הגיע הזמן להיפטר מהמדים האלה. התחלתי
לסרוק את השטח, עניין אותי לדעת מי הם השכנים שלי לענן לזמן
הקרוב.
כשאני מרגישה טוב, כשיש בתוכי מן הרגשה אלוהית כמו עכשיו, כזאת
שגורמת לי להעריץ את הגאונות של אלוהים אני חייבת לחלוק את זה
עם מישהו. הבן אדם הראשון שחשבתי להתקשר עליו היה סאני. אחת
האנשים ובאמת שלא התפלאתי שתוך כמה דקות היא כבר ארזה תיק
והייתה בדרך אלי. כמו שיוני הוא החברה הכי טובה שלי ככה גם
היא, במצבים היותר טובים אנחנו נתמכים אחד בשני שלושתנו. סאני
היא מכי"ת מחזור מתחתי, הייתה אמורה לצאת לקצונה עד שמישהו
מלמעלה החליט שיש לה בעיות משמעת גבוהות מידי בשביל קצונה. בן
אדם מטורף, כזה שתמיד יהיה כף להיות איתו. אבל  לפעמים גם
מסוכן!
עד שהיא הגיע החלטתי לחפש לי קצת חברים חדשים. הבטתי שוב מסביב
בוחנת בעין צרה מי ראוי לחברתי וחוץ מכמה משפחות שהיו עסוקות
בבניית האוהל שלהם וכמה ילדים שרצו להתבודד מהסביבה שלהם כדי
שאמא  לא תתפוס אותם מעשנים סיגריה לא מצאתי משהו מעניין. כמו
בחלומות שלי עליתי על סוכת המציל, וחוץ מההשתקפות של השמש על
המים לא ראיתי כלום, גם לא רציתי לראות כלום, אבל לשמוע שמעתי.
צלילי גיטרה הסיחו את דעתי, מוזיקה מדהימה שהפכה את הרגע הזה
למושלם, כזאת שלפני רגע חשבתי שרק השמיים יכולים ליצור. חיפשתי
את המקור בתקווה לראות איזה כוכב שנפל בטעות מהשמיים,
וראיתי... לא כוכב - מטאור. יוסי חדד! חייל שלי מלפני 4
מחזורים! הייתי בשוק, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, עד לפה זה
רודף אותי? האמת שאם חושבים על זה, העברתי 9 מחזורים, בכל
מחזור בסביבות ה - 70 חיילים במחלקה, משהו כמו 630 חיילים. מה
הסיכוי שמתוך 630 אנשים דווקא עכשיו ייפול לי לידיים אחד?
דווקא פה, באמצע שום מקום? היססתי קצת אבל בסוף הייתי חייבת,
הצצתי החוצה מהסוכה וחיכיתי שהוא יקלוט אותי.
לאחר דקות ארוכות של המתנה ללא מילים פתאום הוא הבחין בי...
"היי, את השארת אותי שבת! היית המפקדת שלי בטירונות!, את זוכרת
אותי?"
כל חייל שרואה אותי באזרחות אחרי הטירונות שלו ישר מזכיר לי את
נפלאותיי כמפקדת קשה. נכון, אני קשה, אני לא יכולה לסבול
חיילים מעצבנים ובאמת שאם מעצבנים אותי זה יכול לעלות להם
ביוקר, לא פעם גרמתי לחיילים שלי להיכנס לכלא, אין לי טיפה של
חרטה או רחמים על חיילים כאלה, לכולם מגיע העונש, לי פשוט יש
את הרצון לתת אותו.
יוסי חדד למשל נשאר שבת על פעירות, כנראה שכחייל שהתגייס לפני
כמה ימים נראה לו שכולם פה חברים שלו ולא יזיק לאף אחד אם הוא
יתחיל עם המפקדת שלו... כנראה היה מושפע מידי מסרטי הבורקס
הישראלים, אז נתתי לו שבת שלמה להתעלות על עצמו ולהבין איפה
הוא נמצא.
לא מזמן שמעתי על אחת המפקדות בפלוגה שלי, שהתנשקה על חייל שלה
באמצע הטירונות. עם כל הכבוד שיש לי אליה לא יכלתי לסבול את
המצב, זה נראה לי מבזה אותה כמפקדת, למרות שזאת בעיה שלה, מבזה
את הפלוגה ובכלל את המערכת הצבאית. אותה מפקדת לא ראויה לדעתי
להיקרא מפקדת בצבא הגנה לישראל, שתשמור את פירכוסי הישבן שלה
לאחרי הטירונות! כמובן שהיא  נמצאת היום בש.ג, פותחת וסוגרת את
שערי הבסיס!
בכל אופן החלפתי קצת חוויות עם יוסי חדד, ערס קטן עם משקפי שמש
אדומות, דיברנו על ימי הטירונות שלו, החלפנו צחוקים של בין
מפקד לפקוד, לא ציפיתי ממנו לשיחה אינטליגנטית במיוחד, כזאת
שלא עוברת את תחום החיקויים. יוסי הוא מסוג האנשים שמודעים
לעצמם, אני כבר לא יודעת מה טוב יותר, אנשים טיפשים שלא מודעים
לעצמם? כאלה שינסו להתערב בכל נושא אפשרי כאילו היו פוסקים או
משהו בסגנון אבל כל האחרים שמסביבם יביטו אחד בשני במן הסכמה
שקטה שאין פה עם מי לדבר, כאלה שבטוחים שלכל מקום שרק ילכו
כולם יהיו סביבם?! או כאלה שיודעים שהם לא משהו, אבל גוררים
בעקבות זה חוסר ביטחון משבע? לדעתי גם מי שיש לו או אין לו
ביטחון צריך להפגין אמיתיות, להתעסק יותר בסביבה החיצונית ולא
בעצמו בתוך הסביבה החיצונית. יוסי נחשב אדם פשוט, גם במראה
שלו, גם ברמת הדיבור שלו, וגם בידע שלו, מה שעצוב פה זה שהוא
יודע את זה, הוא לא מתיימר להיות משהו שהוא לא! מצד שני, לא
אני וכנראה שגם לא הוא רואים אותו מתפתח לאן שהוא...
בכל אופן, היה נחמד לדבר איתו קצת אבל בשלב מסוים הבנו שנינו
שהפכנו למטרד אחד של השני, אמרנו יפה שלום וחזרנו לעיסוקינו.

אחד הדברים שאני מפחדת שיקרו לי זה שיום אחד אתעורר ואגלה
שמאוחר מידי!
מאוחר מידי ליהנות, מאוחר מידי לעשות שטויות, מאוחר מידי
לחיות, מאוחר מידי לאהוב!
אני יושבת לי פה בסוכת מציל שעומדת להתפורר בעוד כמה דקות, אבל
אני אוהבת את זה! אני אוהבת את הריח שבאוויר, אני אוהבת את
החופש, אני אוהבת להרגיש את הרוח מקררת את הזיעה שבבית השחי
שלי, אני אוהבת לנשום, אני אוהבת לחלום חלומות, אני אוהבת עוד
יותר להגשים אותם, אני אוהבת את הכלב שלי, אני אוהבת את הציצי
הקטן שלי, אני אוהבת לעוף! אחחח, כמה שאני אוהבת לעוף, אלוהים
רק תן לי את הכנפיים שלי בחזרה! עצמתי עיניים ולקחתי נשימה
עמוקה לריאות, נשימה צלולה, כזאת שלא מלווה בעשן סיגריות סמיך,
אומרים שכל נשימה כזאת מוסיפה לך שנה לחיים וכל סיגריה מורידה
אחת, נחמד שאפשר לשחק עם מספר השנים שיש לי לחיות, אם זה היה
ככה מזמן הייתי בחוב לאלוהים, נראה לי שאני כמו עוד הרבה אנשים
שזוכרים להדליק מידי פעם סיגריה אבל שוכחים לקחת את הנשימה
הזאת.
בדיוק כשחשבתי על המשפט: "לא טוב להיות האדם לבדו" כאילו נפלה
לי מהשמיים, חיבקה אותי חזק חיבוק שרק מי שבאמת אוהב אותך
מחבק. סאני הגיע והביא איתה קצת מזון והכי חשוב- בקבוק וודקה.
אני לא שותה בדרך כלל, אבל אם כבר לשתות אז עד הסוף.  
השארנו את הבגדים על החוף וקפצנו למים, ברגעים מסוימים היא
יכולה להיות מטורפת כאילו לא רואה בעיניים. נסחפנו עם הזרמים
הקרים והחמים שהעבירו בנו צמרמורת. כמו שני ילדים קטנים
שמוצאים פורקן ביום שרבי, שמחפשים לעשות שטויות, כל עוד זה לא
פוגם באחרים כשאנחנו ביחד אין מעצורים!
יצאנו בריצה החוצה נשכבות על הדשא ולא יכולות להפסיק לצחוק.
השמש כבר הספיקה לרדת ולהחליק אל תוך המים, כאילו היה עולם שני
שמביט עלינו עכשיו מתוך המים.
סאני סיפרה לי את מעשיות הפלוגה, מי רב עם מי, מי אמר מה, במצב
אחר זה לא היה ממש מעניין אותי, אבל לה, לה יש את היכולת לספר
את היסטורית וינה ולקרוע אנשים מצחוק. הדבר הראשון שהחלטתי
לספר לה היה על אריאל, משום מה כשאתה מספר על מישהו שהכרת אתה
נוטה להגזים, והכי גרוע זה שאתה מתחיל להאמין בעצמך
שזה נכון, הן לטובה והן לרעה. עם אריאל זה לא קרה ניסיתי ככל
האפשר להקטין את הרגש שלי אליו במיוחד כשאמרתי את זה בקול רם.
רגש? השתמשתי במילה הנכונה? זה היה מעין התוודאות לא רק לסאני
אלא גם לעצמי, עד לאותו רגע לא חשבתי עליו יותר מידי וכאן בעצם
העליתי את זה למודעות שלי. הקשבתי לעצמי מדברת ובשלב מסוים
הנמכתי את קולי, אולי מהבושה שמא ישמעו אותי, שמה אלוהים ישמע
אותי וילשין.הנמכתי את קולי מנסה להקשיב למילים שיוצאות לי
מהפה. ואז הם הגיעו, הסימפטומים שלהם כולם מייחלים. אלה שבשלב
מסוים גורמים לך להתנהג ולהרגיש כל כך מטופש ולאהוב את זה -
לחיי החלו להאדים וברק הבהיק בעיני - יכולתי לראות את הניצוץ
שהבזיק לו בחזרה מהים. היתכן? האם לבי החסיר פעימה מזה זמן רב?

החלק האחרון היה הקשה ביותר, למישהו אחר הייתי מתביישת לספר
אבל לה חיכיתי כל היום בשביל ספר את זה: "הוא הפסיכיאטר שלי!",
אמרתי והעליתי חיוך דבילי כזה של מליון דולר. מיד הפניתי עליה
את המבט שמה אפספס את תגובת והיא בשיא האדישות זרקה את שארית
הסיגריה שלה למים והביטה בי במבט מלא שאלות...". נו, ומה את
מתכוונת לעשות עם זה?", ידעתי שהיא לא תתרגש מהקטע של
הפסיכיאטר, פעם היא סיפרה לי שגם היא הייתה אצל פסיכולוג. אחרי
שאחיה נפטר לפני שנתיים מסרטן. היא לקחה את זה כל כך קשה שלא
יכלה לתפקד, אז ביוזמתי החליטה לדבר עם פסיכולוג.
"מה יש לי לעשות עם זה כבר?", לא ממש הבנתי למה היא חותרת.
"את יודעת שבתור מטפל שלך לא יכול ממש להתפתח מזה משהו, גם אם
הוא היה רוצה זה מנוגד לכללים! הוא מעוניין בכלל?"
" לא יודעת, לא נראה לי. תני לי קצת זמן ואני כבר אטפל בעניין
של רוצה או לא רוצה! אבל על איזה כללים בדיוק את מדברת?"
"נו, אל תשחקי אותה עכשיו תמימה, צריך פה מינימום של מוסרות
ונאמנות למערכת הצבאית, במיוחד שהוא מטעם הצבא".
"אני חושבת שאת מדברת שטויות, יש גם דברים מעבר לצבא, פשוט
צריך לדעת לעשות את ההפרדה הזאת."
"טוב, מאמי, תעשי מה שאת רוצה, פשוט רוב האנשים לא מסוגלים
לעשות את ההפרדה הזאת אז אל תפתחי ציפיות!"
אמרתי לה שאני לא חושבת על זה כמעט - ושיקרתי. ידעתי שהיא
צודקת אבל איפה שהוא רציתי להאמין שהיא טועה, שזו חשיבה שטחית
שברגע שיעורבבו קצת רגשות לחוקים היבשים לא יהיה יותר מקום.
כאילו בתמורה לסיפורי סיפרה לי בחזרה שאתמול בלילה ארז וליטל
חזרו. ארז הוא חבר של אח שלה ואם יש מישהו שלעולם אני לא אבין
איך מישהיא יכולה להסתכל עליו זה הוא, אין לי ספק שיש לו
כריזמה ויכולת עצבנית לסבן אנשים, אולי הוא מצחיק אבל בחיים לא
הייתי מצליחה להימשך אליו, כרס שנשפכת לה מבעד לבגדים ושערות
בגב זה ממש לא הטעם שלי . בקיצור, מסיבה לא ברורה סאני מאוהבת
בו כבר די הרבה זמן אך יש רק פרט קטן אחד שמפריע- יש לו חברה!
ליטל. בחורה נחמדה אך ממש לא לטעמי שתופסת את הגוש שומן הזה
ומנטרלת אותו משאר הסביבה, מבחינתי היא יכולה להשבית אותו
לגמרי, אבל סאני מתייסרת  כל פעם מחדש כשהיא רואה אותם ביחד.
לרגע הרגשתי שאנחנו באותה הסירה, חושבות על מישהו בלי בסיס,
כששנינו יודעות איפה שהוא בתוכנו שהמצב כרגע מוגדר כבלתי אפשרי
אך נשארות אופטימיות לעולם, כאילו שכולם מסביבנו עיוור ורק
אנחנו רואות את האמת.
הבטנו ככה סתם אל האוויר, מחפשות מנוחה לעיניים, מנוחה למוח
שעובד כל הזמן... ואז חשבתי לעצמי, לא יודעת ממש למה:  איזה
מזל שלא יצאתי לקצונה. רק אלוהים יודע למה המחשבה הזאת חלפה לי
פתאום בראש. בצעירותי רציתי כל כך את הדרגות האלה על הכתפיים,
רציתי לקחת על עצמי את האחרות הזאת, זאת שהיום אני שמחה שאין
לי, רציתי להגדיל ראש, חיפשתי לתרום, לשנות, יש לי את היכולות
ויש לי את הכריזמה, הם לא יודעים מה הם הפסידו ולמה הפכתי
במקום. לא יצאי משתי סיבות: היו לי שברי מאמץ. וסיבה שניה
לדעתי היא העיקרית היא שאני: "מדברת יותר מידי" אני אומרת מה
שאני חושבת ולקצין אסור להגיד את מה הוא חושב, כי הרי הוא צריך
לייצג את צה"ל ולא תמיד אנשים אוהבים לשמוע את האמת. בכל אופן,
היום, כשבא לי אני לוקחת על עצמי את המשימה במלואה, וכשלא ממש
מתחשק לי - הקצין צריך להתמודד עם זה. פעם אמר לי קצין אחד: "
אני לא נפקד, אני מפעיל שיכול דעת ללכת הביתה". לא רוצה להיות
מחויבת למערכת, לא רוצה להתעסק בקקי, לא מחפשת למצוא חן בעיני
אף אחד, אם יש משהוא שאני לא מסכימה איתו אני מדברת! יתכן מאוד
שרוב הקצינים שיקראו את זה יחלקו על דעתי, יגידו שאני אדם חסר
הבנת מערכת חסר שאיפות ושאני מתחמקת מאחריות, כי הרי זו זכות
לקחת על עצמך אחריות - גם אני חשבתי ככה! מי שלא היה קצין נראה
בעיני נחות ולא יוצלח, כזה שמחפש להיות ראש קטן... אבל כל בן
אדם מגיע מדי פעם למקום שבו בא לו להגיד: "על הזין שלי", ובתור
קצין אסור לך להגיד את זה - תצדיע לדגל ותבצע! והקצינה האחרונה
שפגשתי שבאמת אמרה ועשתה מה שנכון לעשות ולא מה שהמערכת דורשת
ממנה נכנסה לכלא, אז איפה לעזאזל הפעלת השיכול דעת וחופש
הביטוי?

הלילה כבר ירד, ואני וסאני סתם נהנינו לשכב על הגב ולחפש את
הדובה הגדולה. העברתי לה בכמה מילים שיעור על הכוכבים, כזה
שאני נוהגת להעביר לחיילים שלי, כאילו שיש לי מושג איפה באמת
נמצא כוכב הצפון.
ביד אחת סיגריה, ביד שנייה בקבוק וודקה ובראש הרבה נוסטלגיה.
כל פעם מחדש סאני נדהמת מכמות האלכוהול שאני יכולה ללגום בשלוק
אחד, כאילו היה לי בקבוק קולה ביד אחרי ריצת אפוד. מה ששתייה
מסוגלת לעשות לנו זה דבר אחד, אבל מה שהיא מסוגלת לעשות לנו
כשאנחנו ביחד - זה דבר אחר. מרגישה את החום שמחלחל לו בגרון,
משתדלת לעוות את הפרצוף כמה שפחות ורק כשאני עוצמת את העיניים,
אני מתחילה להרגיש את האלכוהול נספג לי בגוף. מאבדת תחושה
בשפתיים ועיניי מתכווצות לחריץ קטן כזה שעושה טובה שהוא פתוח,
כדי שאוכל בכל זאת לראות משהו. הגלים נשמו בכבדות וכל דבר חסר
משמעות הפך לנושא השיחה שלנו ועוד גלגל אותנו מצחוק. אנשים
החלו להתאסף מסביבנו ואני לא אתפלא אם היינו שמות שם קופסת
שימורים ריקה היא לא הייתה מתמלאת בכמה מטבעות.
הרגשנו קלות, כשתי תינוקות שמותר להם לעשות הכל כי גם ככה
יסלחו להם, התחלנו לרקוד לצלילי המוזיקה שלא נוגנה, לוגמות
בדרך עוד שלוק כדי לא לאבד מהאפקט.
ואז התחלנו לרוץ, לא ריצה קלה של בוקר, רצנו מהר כאילו המחר
רודף אותנו, רצנו ולא ראינו בעיניים, כמה שיותר מהר מנסות
להסיג אחת את השנייה, הרגשתי שיכולנו לחצות את הכינרת ולא
לטבוע.
ואז היא נפלה, השתטחה ארצה ולא רוצה לקום, לא ידעתי אם היא
בוכה או צוחקת. ואז היא הביטה בי, בעיניים מלאות דמעות, כאלה
שלעולם לא ראיתי יורדות מהעיניים האלה, מהעיניים שלה! בכי של
ילד ש"קם מחלום רע, בכי של כאב, ידעתי שכואב לה אבל לא ידעתי
מה. ובבת אחת הבכי מתחלף לצחוק, עיניה הקטנות מתכווצות כאילו
מבקשת סליחה על מעידה זמנית ואז שוב משתלט עליה הבכי ואני מנסה
לברר מה קרה, והיא שקועה בבכי שהופך לצחוק שהופך שוב לבכי. עד
שהיא אומרת או יותר נכון צועקת: "את לא יודעת כמה אני אוהבת
אותו!", ופורצת שוב בבכי היסטרי.
לעזאזל, מה היא רוצה ממנו מהארז הזה, סתם גוש שומן. ואני מנסה
להסביר לה שוב ושוב שהוא לא שווה את הבכי הזה.
"אני לא אשכח לעולם", מגמגמת ומנסה לפלוט עוד משפט מהפה: "אני
לא אשכח לעולם שהוא אמר לי: 'סאני, אל תעזבי אותי לעולם' "
"מתי הוא אמר את זה?",  כאילו היא לא שומעת. באמת שאני מביטה
בה ומנסה להבין,  
היתכן שהיא בוכה בגללו?
"קטנה שלי, אני לא מאמינה שאת בוכה בגלל היצור הזה..."  ולאחר
דקות ארוכות של ניסיון כושל להבין מה עובר לה בראש עכשיו, היא
אומרת
"אני לא בוכה בגללו. אני בוכה בגלל הבן אדם שאני הכי אוהבת
בעולם" כולי מבולבלת, על מה לעזאזל היא מדברת?
והבכי נחלש, "הוא אפילו לא מתקרב אליו..." אמרה והנמיכה את
קולה, מביטה ישר לעיני  "אני בוכה בגלל אחי!" כמו ירתה לי ישר
בלב הרגשתי את נשימתי נעצרת לכמה שניות.
הרגשתי כל כך מטופשת שניסיתי להבין למה היא בוכה בגלל ארז
כשמשהו כבד יותר יושב לה על הלב (ובאמת שזה קשה להיות יותר כבד
מארז), הנחתי את ראשי על הקרקע ופרצתי גם אני בבכי, מתפתלת על
הקרקע. לעולם לא אשכח את ההרגשה הזאת, כשהיא ממשיכה ומספרת לי
תוך כדי בכי, איך הים תמיד מזכיר לה אותו כי הם היו נוהגים
לכתוב את שמותיהם על החול, ואיך הוא הביט בה כאילו רוצה ללכת
למקום אחר כשהעלו אותו לאמבולנס.
קמתי ממקומי וכמו זקן שתוי התחלתי ללכת כמה שיותר רחוק ממנה,
"אל תתקרבי אלי!"
לא יכולתי לסבול את נוכחותה, הייתי חייבת להרגע קצת. כמה שזה
נשמע אבסורד, אבל בסופו של דבר היא הייתה צריכה להרגיע אותי.
התיישבתי ליד עץ גדול ופרצתי בבכי, בכיתי עד שלא יכולתי יותר
להזיל דמעה, ואז, אחרי דקות ארוכות של ניסיון להרגיע את עצמי
קמתי ממקומי, ראשי כאב כמו שלא כאב בחיים, ניסיתי להתמך בעצים
שהיו באזור כדי לא ליפול. חיפשתי את סאני, בקושי רואה בעיניים
כי הם נורא שרפו לי ומצאתי אותה! כבר משחקת קלפים עם כמה
זקנים. "סאני!" קראתי בקול שמתחנן שיבינו אותו.
"בואי רגע!", וכמו משהיא שיודעת הכל וכלום כבר לא חדש לה קרבה
אליי, מביטה בי עם העיניים התמימות האלה שמרצדות מצד לצד, אלה
שמטעות את כולם וגורמות להם לחשוב שהיא ילדה קטנה ותמימה. חיוך
אימהי עלה על שפתיה.
"בואי תינוק" ככה אנחנו מכנות אחת את השנייה. לקחה אותי כמה
שיותר קרוב למים והושיבה אותי על הריצפה. "מה שאת צריכה לעשות
עכשיו כדי להרגיש טוב יותר זה להקיא! את רואה את זה?", הסבירה
לי כאילו מקריאה לי סיפור אגדות לפני השינה ולקחה את האצבע שלי
" תכניסי אותה לתוך הגרון ואל תוציאי עד שתקיאי" לא יכולתי,
באמת שפחדתי מהשטויות האלה "נו, אני אפילו אקיא יחד איתך!"
אמרה וישר הכניסה את האצבע שלה לגרונה, לאחר כמה שניות פלטה את
כל תוכן קיבתה החוצה. "את רואה! זה לא כל כך מסובך" אומרת תוך
כדי שהיא מנגבת ויורקת את השאריות שנשארו לה בפה. זה לא נראה
עכשיו כל כך מפחיד כמו שחשבתי, ואחרי שהקאתי זה גם לא נראה כבר
כזה מסובך.
אני לא זוכרת בדיוק באיזה שלב זה היה אבל לבסוף נכנסנו למים,
היינו חיבות להתקלח, הרגשנו מסריחות. לאחר מקלחת צוננת במי
הכינרת תפסנו איזו פינה קטנה על הדשא והלכנו לישון. מדהים אך
כשאתה עייף אפילו גזע עץ יכול להיות הכרית הטובה ביותר.

פעם אמרו לי שאם נשאל ילד מתחת לגיל 4 מה עשית כשהייתה גדול
הוא יענה בשיא הטבעיות מה היה המקצוע שלו בגלגול הקודם! אין לי
מושג אם זה נכון, אף פעם גם לא ממש ניסיתי את זה, אבל זה אחד
הדברים שתמיד טוב לדעת למקרה שתיתקע עם מישהו בשתיקה המביכה
הזאת של שיחה שנגמרה וכמו שני ילדים אינפנטילים עומדים ומביטים
אחד בשני בבושה. יש לנו בראש מאות תאים שמכילים בתוכם מידע חסר
ערך המיועד למטרות האלה בלבד.
יום ראשון בבוקר, וכמו בכל תחילת שבוע אני בדילמה עם עצמי האם
לעזור כוח, להקים את עצמי מהמיטה, לעלות על מדים וללכת חזרה
לבסיס?, או שהרבה יותר פשוט זה להתהפך לצד השני של המיטה
ולשלוח הודעה לקצין שלי, "דפקתי נפקדות. שיהיה לכם יום נהדר".
וכמובן שכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי נדחסת באוטובוס עם עוד
מאות חיילים שאני בטוחה שגם להם עברה אותה מחשבה בראש הבוקר.
הבסיס כרגיל התנהל כסדרו, אנשים יכולים למות פה, אבל העיקר
שהשגרה תהיה תקינה.
העיקר שיהיה מסדר הנפה.
"הסמלת! מה, עזבת אותנו?", אחד מחיילים הערסים כבר הספיק לפתוח
לי את הבוקר בשאלות חטטניות ואני לא אתפלא אם הוא מת לשמוע-
כן! במצב אחר של לויאליות למערכת הייתי מסבירה לו שזה לו
עניינו, ושיגידו להם כבר מה קורה איתי, או לחילופין אם הייתי
במצב רוח ממש טוב הייתי עונה לו- כן. אבל במצב הקיים פשוט
אמרתי לו: "כן, פשוט אין לי כוח יותר לחיילים מציקים כמוך!"
וכמו כלב נעלב קיפל את הזנב בין הרגליים והלך.  
נכנסתי לחדר והדלקתי את המערכת בשיא הווליום, אין כמו היהודים!
מוזיקה שמזכירה לי את כיתה ח'. מסתבר שהטלפון צלצל כמה פעמים
עד שהצלחתי לשמוע אותו.
"תגיעי עכשיו ללשכה!"  די, תרדו ממני, מה כבר ביקשתי? כמה
דקות של שקט?
כשאלוהים מחבק אותי אני מרגישה ועכשיו הוא חיבק אותי כל כך חזק
עד שהלב שלי דמם לכמה שניות, אבל כמובן שמישהו חייב להרוס לי
את הכמה שניות האלה שאלוהים מקדיש לי אחת לכמה חודשים.
הלשכה זה מן מקום כזה שיתנו לך להרגיש כאילו שכולם מחכים רק
לך וכשאתה מגיע נותנים לך להתייבש כמה שעות.  
חיכיתי וחיכיתי, אנשים כבר התחלפו מסביבי. עד שלפתע הגיח במעלה
המדרגות אריאל. משהו בו השתנה... משהו במבט שלו כבר לא היה
אותו הדבר, גלים של קור נדפו מהעניים שלו ואני לא יכולה לסבול
שאנשים קרים כלפי, זה גורם לי לסלוד מהם!, גם אם אני לא תמיד
הבן אדם הכי חם בעולם אני לא יכולה לסבול את התכונה הזאת אצל
אחרים, מי שמתרחק ממני אני מתרחקת ממנו כפליים! בכלל, כל מה
שנעשה בכוונה לגרום לי להרגיש משהו גורם לי להרגיש את ההפך!
כשמנסים לגרום לי לקנא, אני נגעלת במקום, כשמנסים לגרום לי
לחרטה אני מתחזקת בדעות שלי, כמנסים לגרום לי להתאהב אני
שונאת.  
"קרה משהו?" הייתי חייבת לברר.
"לא! מה צריך לקרות?, איך הייתה השבת?", נשמע כי הוא שואל את
זה כי משהו הכריח אותו.
"היה נחמד, ישנתי כל השבת!" שיקרתי כמובן, אין לי ראש לתחקורים
המציקים שלו.
הוא בהה, בהה בי לשם שינוי. נראה כאילו יש לו משהו להגיד לי,
אבל עדיין לא החליט איך להגיד את זה אם בכלל.
"יש לך מושג למה קראו לי לפה?"
" ממש לא, עשית משהו?, כי יש משפטים עכשיו אצל הסגן"
באותו רגע קמתי על הרגליים והלכתי, בשיא האדישות. אין לי זין
לשיחות חתך האלה או למשפט, הם עוד יכולים לשפוט אותי על זה
שהשתנתי באלכסון.
כמו שבאתי ככה גם הלכתי, אף אחד לא ממש שם לב אם אני בבסיס או
לא, אז לקחתי את רגלי הקטנות והתחפפתי חזרה לבית- כנראה שאף
פעם לא מאוחר מידי!

ילדה חולמת חלום, ובשעת חצות, עם שתי רגליים יחפות, רצה לה על
החול האדום, פורשת שתי ידיים אל השמיים וקופצת למים. קחי אותי
אלת הים- כך זועקת כל לילה, הפכי אותי לאחת משלך- קחי אותי
ככה! ובלילה אחד כשהירח הראה מלא, בלי לחשוב פעמיים קפצה היא
שוב למים. אל המעמקים צללה עד שאת אור הירח השט על פני המים
היא כבר לא ראתה. שתי רגליה הפכו הן לאחת, ועורה השחום הפך הוא
צח ומחוספס. אל הבית יותר היא לא תחזור וריח עשב הפך הוא
לחלום.
ומאז ועד היום שוחה היא אל המזח - מביטה אל הירח ובוכה, בוכה
לנצח.
ילדה חולמת חלום, לרוץ שוב על החוף עם שתי רגליים יחפות.

צלצול של טלפון קטע את מחשבותיי. ישבתי על הצוק מעל הים, במקום
הכי שקט בעולם שלי,  מביטה אל קו האופק, אל הגלים שהולכים
וחוזרים - ואם כבר מדברים על הולכים וחוזרים בצד השני של הקו
נשמע לו קול מוכר, כזה שפעם היה מעביר בי צמרמורות, כזה שרציתי
לשכוח ולא ממש היתה לי בעיה לעשות את זה, למרות שהיה הגבר
היחיד שגרם לי לבכות גם אותו לא הייתה לי בעיה לשכוח. זה היה
מתן! החבר הראשון שלי, זה שהוציא אותי מחיתולי...
כשאני בוחרת לי בן זוג, לא מעניין אותי מה ההורים שלו עושים,
מה הוא למד בתיכון, אם הוא משכיל ושרמנטי, אני רוצה שיהיה לי
טוב איתו! שהוא יגרום לי לחייך! שאני אראה את הברק בעיניים שלו
כל פעם מחדש כשהוא מביט בי, אני רוצה שהוא יהנה להביט בי ולא
כי אני יפה בעיניו.
מתן ואני היינו ביחד תקופה של 6 חודשים מקסימים! היינו ביחד
תמיד, כל יום- כמעט כל היום. לא היה דבר כזה שהיה מאוס. הרגשנו
הכי בנוח אחד עם השני, כשאני הייתי מתקלחת הוא היה מחרבן
בשירותים - סתם כדי שיהיה יותר מעניין. עד היום אני עוצמת לרגע
עיניים ונזכרת בצביטה הזאת, שהוא גרם לי להרגיש בלב, זאת שהרבה
אחריו לא הצליחו לגרום לי להרגיש.
יש שני דברים שאני לעולם לא אשכח. ברגע שהבנתי שאני אוהבת
אותו, חיבקתי אותו חזק חזק ופשוט התחלתי לבכות - כנראה שכשיש
לי רגשות שאני לא יודעת איך להתמודד איתם אני פשוט מתחילה
לבכות.
והדבר השני זו הפרידה שלנו, בנשימה אחת אמרתי לו שזה נגמר. אבל
מה שהכי כואב פה זה שאני עדיין אוהבת אותו והתשובה שלו ענתה לי
על הרבה שאלות - זה כבר לא משנה שאת אוהבת אותי!
מה גורם לבן אדם לקום ביום אחד ולהתקשר למישהו שלא דיבר איתו
כמעט שנתיים? געגוע?, לא נראה לי! שעמום?, אולי! מה שכן, מתן
נשמע כאילו התקשר ללא סיבה מיוחדת, כאילו מחפש תרוץ לדבר,
לפחות ככה חשבתי

קולו היה עדיין חם, ונשימותיו הזכירו לי נשכחות, שלא בטוחה
שרציתי לשכוח.
"אם אני עדיין מאוהב בך?, ממש לא. האם יוצא לי לחשוב עליך לפני
שאני הולך לשון? - בטוח שכן! אני כבר לא מבקש אותך בחזרה, אני
בסך הכל רוצה לסגור את העניין הזה כמו שצריך. נפרדנו בכעס, בלי
הזדמנות להגיד הכל. אל תשאלי אותי למה אני עושה את זה, למה
אחרי שנתיים אני נזכר בך פתאום, האמת שאף פעם לא שכחתי. אני לא
מטורף, והאמת שאת לא היחידה שאני דואג לסגור איתה סיפורים
ישנים בזמן האחרון".
"אז למה?, באמת שמעניין אותי למה?!". זה הפך להיות כבר עניין
של עיקרון. מה מניע אותו?  ולאט לאט זה רק נשמע לי יותר מוזר.
"היינו חצי שנה ביחד, מעולם לא היה לך משהו טוב להגיד עלי.
מעולם לא דאגת להעלות לי קצת את האגו, הפעם היחידה שאמרת לי
שאת אוהבת אותי, היה כשנפרדנו... זה לא ממש הפריע לי, ידעתי מה
את חושבת עלי גם בלי שתגידי את זה, הספיק לי מבט  אחד אמיתי
ממך בשביל להבין הכל, את כל הדברים ששום מילה לא תצליח לתאר".
קולו החל לרעוד ואני התחלתי לפחד!, הפכתי מסוקרנת מרגע לרגע
לדעת למה הוא חותר.
"את האחרונה,  האחרונה שאני מתקשר אליה!, עברתי הרבה מאז,
עליות וירידות, בעיקר ירידות! אני לא מצפה לפתח פה שיחה של
השלמת פערים, רק חשוב לי שתדעי שהיית חלק חשוב בחיים שלי".
עצוב לי שהוא אומר את זה, כי מבחינתי הוא נשכח מזמן, יומיים
אחרי שנפרדנו כבר יצאתי עם מישהו אחר. אף פעם לא ממש התגעגעתי
אליו, אולי לרגעים מסוימים איתו, לנסיעות שלנו לירושליים,
היינו נוהגים לנסוע לשם הרבה, סתם לטייל. חודש אחרי שנפרדנו
הוא התקשר ורמז שהוא רוצה שנחזור - מה שפסול בעיניי! לעולם אני
לא אחזור למישהו, אם זה נגמר הייתה לזה סיבה! לא חוזרים על
טעויות פעמיים!.
אולי אני נשמעת אדם קר, אולי זה נכון. אולי אני תמיד מצליחה
להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה, אבל אני אדם פגיע!, מאוד פגיע!
לפעמים אני נפגעת ממש משטויות פשוט למדתי להסתיר את זה, כך שגם
ברגעים שאני אמורה להראות אכפתיות, זה לא יוצא לי.
מתן ניתק את הטלפון והשאיר אחריו שובל ריח של הבושם שלו...
הייתי מסכמת את השיחה הזאת כאחת השיחות היותר מוזרות שהיו לי.
כיביתי את הטלפון, שמא יפריעו לי שיחות טלפון לא קשורות. יושבת
על ספסל, מנדנדת את רגלי שתלויות באוויר. לבד, זה מה שדרוש לי
עכשיו, להיות לבד. לא כל אחד יודע איך לעשות את זה, איך להיות
לבד, רוב האנשים שאני מכירה מרגישים לא נוח להיות רק עם עצמם,
כל הזמן מחפשים חברה, מחפשים מישהו שיסיח את דעתם מעצמם, מישהו
אמר לי פעם שאנשים כאלה לא שלמים עם עצמם, כאלה שטבולים
בחרטות.
אם ישאלו אותי על מה אני מתחרטת בחיים, תהיה לי תשובה פשוטה,
בלי לחשוב פעמיים -
כלום! אני לא אומרת שלא עשיתי טעויות, עשיתי והרבה. היום למשל
כשנסעתי הביתה עליתי על האוטובוס הלא נכון הגעתי צפונה מידי
וממש התעצבנתי מזה, הנהג של האוטובוס הסביר לי איך לחזור חזרה,
נתן לי חיוך קטן כזה ואמר: "אל תדאגי, הכל לטובה!",  אני לא
אלאה אתכם בסיפור מצוץ למה זה קרה, כי אין לי מושג, אבל אני
מאמינה שלא הכל אנחנו חייבים לדעת, מי יודע מה היה יכול לקרות
אם הייתי עולה על האוטובוס הנכון?!
יש בזה קצת דביליות, אבל על פי זה אני חיה!

   
זקן סיני חכם אמר פעם שאתה אוהב מישהו לא בגלל מה שהוא, אלה
בגלל מה שאתה כשאתה איתו. השיחה של מתן אתמול נתנה לי קצת חומר
למחשבה. כל הבוקר אני מסננת שיחות ממספרים חסויים, כנראה
מהבסיס, מנסה להתהפך בשקט במיטה, עד שלפתע נפתחה הדלת בפרעות
ואמא אמרה לי לפתוח חדשות. "נער כבן 22 נמצא הבוקר בחדרו ללא
רוח חיים, הנער מתן אטיאס...". מאותו רגע לא יכולתי לשמוע יותר
את סוף המשפט, ענן שחור נפל עלי והלב שלי הרגיש, כאילו תלשו
אותו ממקומו והוורידים עוד יורקים דם. פרצתי בבכי, מתפתלת עם
עצמי ואמא מנסה להרגיע אבל זו משימה שרק אלוהים יכול להתמודד
איתה עכשיו וככל הנראה, זה לא בראש שלו כרגע.
כל החושים שלי דממו פתאום - לא ראיתי כלום, לא שמעתי כלום
ובעיקר לא הרגשתי כלום.
מתן התאבד אתמול בעזרת כדורי שינה. הוא לא השאיר שום מכתב.
השיחה האחרונה שהייתה לו בפלאפון הייתה אלי!, מה שגרם לי
להרגיש אשמה. במצב כזה אתה תמיד תחפש איפה טעית בסיפור, איך לא
הבנתי את זה מהקול שלו: "את האחרונה שאני מתקשר אליה", המשפט
הזה עוד מהדהד לי בראש.
אמא חיבקה אותי חזק, כנראה כבר הרבה זמן אבל רק עכשיו שמתי לב
לזה.
כעסתי, כעסתי עליו שהוא עשה דבר כזה, שהוא היה כזה אנוכי והשאר
אותנו מאחור להתמודד עם המצב. השאלה היחידה שמעניינת פה זה לא
מתי!, לא איך!, אלא למה?!.
מה לעזאזל גרם לבן אדם המדהים הזה, שהשאיר את העולם טוב יותר
משקיבל אותו לקום וללכת?, רק שהפעם אין מועד ב'.
אני מסתכלת על החיים שלי כרגע, על כל ההשלכות שלהם. ואני מנסה
להבין מה יכול להיות בחיים האלה כזה גרוע, שמוביל לגמור אותם?,
כמובן שאי אפשר לשפוט אותו, במיוחד שאני לא ממש יודעת את
הסיבה.
אמא שלי סיפרה לי פעם סיפור שאני תמיד מספרת אותו לחיילים שלי,
לאלה שטוענים שקשה להם ורע להם.
פעם, לפני שנים רבות חי לו מלך!, יום אחד הגיע אל המלך זקן חכם
שנתן לו שני פתקים, אדום וסגול. אמר הזקן למלך, ביום שהממלכה
שלך תגיע לשפל, תהיה בצורת ותרגיש שאין פתרון, פתח את הפתק
האדום. ביום שהממלכה שלך תגדל ותשגשג, פתח את הפתק הסגול. ימים
עברו והממלכה הגיע למצב עגום. לא היה מה לאכול, אנשים מתו
ממחלות - וכמו שאמר הזקן, פתח המלך את הפתק האדום ועליו היה
כתוב: "זה יעבור".
התעודד המלך וכאמור לאחר מספר חודשים הכל עבר, המצב היה טוב
והממלכה פרחה, ניגש המלך ופתח את הפתק הסגול ועליו היה כתוב: "
גם זה יעבור".
ולמה אני מזיינת את השכל בסיפורי מעשיות שכאלה?!, כי כל מצב
הוא מצב זמני, גם אם טוב וגם אם רע.
הלוואי, הלוואי ויכולתי לדעת מה עבר לו בראש, שנייה לפני שהוא
עשה את זה, לא! בעצם מעניינת אותי דווקא השניה הזאת, זאת שהוא
הגיע עם עצמו למסקנה - זהו, הספיק לי, תודה רבה.  
כמה זמן לפני זה, הוא ידע שזה מה שהוא הולך לעשות? בן אדם
מסתובב ברחוב, מביט ימינה ושמאלה ויודע שזו הפעם האחרונה שהוא
רואה את העולם הזה.  זו הפעם האחרונה שיש לו סיכוי להידרס ע"י
מכונית, זו הפעם האחרונה שהשכנה שלו שואלת אותו מה השעה, וזו
הפעם האחרונה שזבוב מפריע את מנוחתו.

"יושב  על כיסא, מוקף בכיסאות בודדים, מחייך כי אמרו לי - אבל
בוכה עמוק בפנים.
ואף אחד לא הקשיב כששרתי לעצמי את שיר היום הולדת שלי..."

כל היום הסתובבתי בין הרגשה מגעילה. כל דבר נראה לי פתאום כל
כך שולי ואפסי לאומת חיים שלמים. מעניין אם הם יודעים?, מעניין
אם כל העולם יודע שמתן איננו?,
מעניין או הוא יחסר להם?
ילדה קטנה בוכה על בלון שהתפוצץ - ובא לי לצעוק לה שזה רק
בלון, אבל כשאני חושבת על זה היא אהבה את הבלון הזה, הוא יחסר
לה! וכל היום היא תסתובב בהרגשה של: יכל להיות לי עכשיו בלון
אבל הוא התפוצץ. ההבדל היחיד בינינו, שהיא תשכח ממנו בעוד כמה
שעות ואולי אפילו יהיה לה בלון חדש, אבל לי לא יהיה עוד מתן
וכנראה שלעולם לא אשכח את החיוך הממזרי הזה שהיה עולה על פניו
כל פעם מחדש, כשהיה מנסה לעבוד עלי, אבל מה לעשות, יש אנשים
שגם אם ממש ינסו לא יצליחו לשקר.
מדהים אותי איך השמים עדיין בהירים, איך הדואר מגיע כרגיל ואיך
זה שלא משמיעים שירים עצובים ברדיו. כל דבר קטן גורם לי לבכי.
אני יושבת בחצר, מתבוננת בכלב היפה והדביל שלי בורח מחתולות.
מה קרה לעולם הזה?, איך התהפכו היוצרות?, זה לא אלוהים שאמור
להחליט שהוא רוצה אותך למעלה ולא להפך?
אלוהים, הבטחת שתדבר איתי! הבטחת שתקריא לי סיפור כל לילה לפני
השינה! הבטחת!
האוויר זורם בקצב איטי מידי או מהיר מידי אני כבר לא יודעת,
כולי מבולבלת. מוותרת על לגעת בו שוב, מוכנה רק להרגיש. פתאום
זה קרוב אליך, פתאום אתה מבין למה מתכוונים כשאומרים: זה יכול
לקרות לכל אחד מאתנו ומעניין איך תמיד כשמישהו מת, זוכרים רק
את הדברים הטובים ממנו, עד כמה הוא היה מקסים.
לוכדת עוד דקה, מנציחה כל שניה במוחי שמא אפספס ואחטיא, שמא
אמשיך הלאה מהר מידי, ומי בעצם קובע מתי התאבלנו מספיק?, כל
רגע עובר כמו נצח. ואני כל כך צריכה לשתף מישהו ברגשות שלי,
אני כל כך צריכה עכשיו כתף להתפרץ עליה בבכי, לא סתם כתף, כזאת
שאם אני ארטיב את החולצה שלה מדמעות לא יהיה אכפת לה.
הרמתי את הטלפון ובחיוג מקוצר התקשרתי ליוני.
"אני כל כך צריכה שתחבק אותי עכשיו."
"מה קרה?", נשמע מבוהל.
סיפרתי לו את השתלשלות האירועים, הוא שתק ואז אמר שהוא מבין
אבל הוא לא, הוא בחיים לא יבין כמו שאני לא אבין. הוא נשמע
מהצד השני של הקו חסר אונים. כאילו כל כך רוצה לעזור לי אבל לא
ממש יודע מה הוא צריך לעשות בשביל זה. מה נכון ולא נכון להגיד
במצבים כאלה. ואני מנסה להבין אם המשפט - יהיה בסדר תקף למצבים
כאלה.

ארזתי תיק, עליתי על מדים ונסעתי חזרה לבסיס - הדבר האחרון
שאני צריכה עכשיו זה להיות לבד.
נכנסתי לחדר וכנראה שעיני האדומות, הסגירו את המתרחש. אנשים
שבאמת אוהבים אותי, חיבקו אותי חזק, סאני חייכה אלי, חיוך
אימהי כזה וישר הדליקה לי סיגריה. כנראה שתפסתי אותם באמצע
טורניר שש-בש עצבני - ככה זה אצלנו בחדר, תמיד יש מה לעשות,
פעם זה היה קלפים, אחרי זה קנינו לנו את המשחק האינפנטילי הזה
של הדגים שמסתובבים תוך כדי שהם פותחים וסוגרים את הפה ואנחנו
צריכים לדוג אותם ולמה לעזאזל אין עדין שם למשחק הזה?, כמו
אותו משחק דבילי שהיינו משחקים בילדותינו - זה עם הכדור שתלוי
על שני חוטים וכשמרחיקים את החוטים, הכדור גולש לחבר שלך. כמה
מילים זה היה חוסך לי עם היה קם אדם גאון בימים עברו וממציא
שמות למשחקים המחורבנים האלה?, עזבו אתכם אטום, שם לא יכלתם
להמציא?
בכל אופן, לא יודעת מאיפה זה בא לי, אבל פתאום התמלאתי מחדש!
כבר כמה דקות שאני יושבת על המיטה שלי עם עיניים נפוחות, סאני
עדי וחן השותפות שלי לחדר לא מפסיקות לספר לי סיפורים כדי
להעלות לי את המצב רוח והחיוך לאט לאט מתחיל להימרח לו על
הפרצוף. כמעט ורציתי לחבק את הרגע הזה, לחבק אותן. פתאום הבנתי
כמה אני מפסידה, כמה העיניים שלי היו סגורות עד עכשיו, לא
ראיתי את השלמות? אומרים ששום דבר לא מושלם - עד שאתה מתאהב
בו!, אז הרגע הזה היה מושלם. לא היה בו משהו מיוחד, הוא פשוט
היה כזה. "בואי נלך מכות", אמרה לי סאני ומהכיוון של חן ועדי,
כבר נשמעו אנחות של:  "עוד פעם שתיכן?".
מדי פעם כשיש לנו יותר מידי מרץ ולא ממש בא לנו לעשות כפיפות
בטן, אנחנו הולכות מכות, אבל מכות! זה כולל הכל. כמו שני רוסים
שיכורים מחוץ לפאב ב 4לפנות בוקר. לפעמים אפשר למצוא עלינו
סימנים של חבלות. האמת היא שתוך כדי שהלכנו מכות פעם בחוץ,
עלינו על זה שזה נורא עושה את זה לבנים וכל פעם מחדש זה מצחיק
אותנו לראות איך הם מתאספים סביבנו, עם חיוך דבילי כזה שמוכיח
מה עובר להם בראש - איזה יצורים דבילים יא אללה!
פוצצנו אחת לשניה את הצורה. ובאמת שהרבה זמן לא התפרקתי ככה.
לרגע לא עניין אותי  כלום, לא מתן, לא העונש שאני הולכת לקבל
על הנפקדות שלי. "אוי שיט" טוב שנזכרתי... "נראה לכם שאני אקבל
כלא?", מבטים עפו לכל הכיוונים, כאילו מצאתי לי את מי לשאול
עדי וחן, צמד ילדות טובות שלא עשו רע מעולם, עד היום זה מצחיק
אותי שעדי עד יום שחרורה ישנה עם הנשק מתחת לכרית בפחד שהקצינה
שלה לא תגנוב לה אותו בלילה.
"יש מצב לכל", אומרת עדי, "אבל אם את נשארת ריתוק אני נשארת
איתך". הרמתי גבות במן הבעת ספק, "נשמע מבטיח... במה זכיתי?"
וכיווצתי את עיני, כשזה יוצא מהפה של עדי זה נשמע ממש כף
להישאר ריתוק, לא שזה כזה מזיז לי - עוד ריתוק... "מה קרה לך,
איזה צחוקים יהיה פה בשבת עם נשאר ביחד!", אמרה סאני, "אז גם
את נשארת איתי?", שאלתי "ברור ממי, בשבילך הכל, אבל רק את השבת
הקרובה, שבת הבאה אני חייבת מסיבה..."
אני חייבת להגיד לכם שעדיין לא קיבלתי את העונש, אבל אם אני
אקבל ריתוק אני כבר משתוקקת לרצות אותו!
בפעם האחרונה שנשארנו לא היה משעמם אפילו לא לשנייה. סידרנו
לנו זולה קטנה בחדר עם מלא שמיכות על הרצפה,  בערב הזמנו או
יותר נכון הזמינו את עצמם לחדר כמה מהטבחים, שתאמינו לי, הם
הכי יודעים לעשות חיים. כמובן שהם לא באו בידיים ריקות, אלא
הנעימו את גרוננו עם שתייה ונרגילה.
מי היה שם?, אם אני לא טועה אבי וניר, שני סטלנים שהתחילו את
הקרירה הצבאית שלהם בהנדסה וסיימו כטבחים. בקיצור, שתינו כל
הלילה וכשאני שתויה לגמרי אני נשפכת על הרצפה ונרדמת, מזל
שסידרתי את הרצפה, כך שהייתה לי נחיתה רכה.
למחרת בבוקר, יום שבת ומה הכי מתאים ליום שבת, אם לא ללכת
להשתזף בים שליד הבסיס?, להשתזף על הגג של הלשכה כשהסגן נמצא
שם!, זה היה סיכון מטורף, אבל ככה זה כשאתה טיפש וצעיר ואכן,
יש ימים שאתה פשוט מרשה לעצמך להיות כזה, אתה פשוט לרג' עם
עצמך והולך עם הטיפשות עד הסוף, סתם בשביל להרגיש עבריין קטן.
אז עלינו למעלה, ניר הכין לימונדה קרה ואבי דאג לנרגילה - אחרי
זה הייתה לי איזה הברקה קטנה, עלינו על מדים - אבל על הזוג הכי
מרופט שיש לנו, הורדנו דרגות, שמנו תגיות של טירונים ויצאנו
לאחת הפלוגות שנשארו בבסיס. ישבנו עם הטירוניות בפינת עישון
שלהם ומדהים כמה הן לא סותמות את הפה על המפקדים שלהן, האמת
שעוד יותר הדהים אותי, זה איך כל ילד כאפות שמקבל דרגות וקצת
סמכות יכול להפוך לאליל בנות - לפחות לכאלה שהוא מפקד עליהן.
ומי אמר שאי אפשר להנות בבסיס?, בטח אם הייתי באותה שבת בבית
הייתי קמה רק ב-12 ואז נרקבת כל היום מול הטלויזיה. בערב
פינקנו את עצמנו בארוחת ערב פרטית במטבח,
ומה עשינו אחרי זה כבר סיפור אחר לגמרי. ג'קוזי חם עם בקבוק
יין... לא אני לא צוחקת... יש כנראה דברים שרק מוח של טבח יכול
לחשוב עליו כשהוא נמצא יותר מידי זמן במטבח.
ואם תקבלי כלא? די, באמת שכבר לא אכפת לי. יש לי משהו יותר
חשוב לדאוג לו עכשיו.                

שמתם לב פעם שבאטמן הוא לא באמת גיבור על אנושי?, לספיידרמן יש
קורים, הוא יכול להידבק לקירות, סופרמן יודע לעוף ועוד כמה
קונצים, אבל לבאטמן אין שום דבר על אנושי! בסך הכל איש עשיר
שהחליט להשקיע בחליפת שריון ומכונית בשביל להגשים את חלומו
כילד להיות גיבור על, נו באמת... ואומרים תמיד שפיטר-פן לא
מתבגר.

זיהיתי אותו עוד מרחוק, לפי ההליכה האצילית הזאת, מצד אחד לא
רציתי שהוא ידע שאני בדרכי אליו, מצד שני גם ידעתי שאם הוא
יראה אותי הוא לא יניח לי להמשיך במסלולי אז החלטתי להפר את
השקט מסביבי, הפגנת נוכחות קטנה לא תזיק.
"הרס"ר?!", קראתי למרחקים, כנראה שהרס"ר לא ממש שמע. אבל מי
שהיה צריך לשמוע שמע!, לא רק שהוא שמע אלא גם דפק מן חיוך קטן
כזה וקרא לעברי
"את מוכנה להזיז את הרגליים הקטנות שלך לפה?", קטנות? כל דבר
שישויך לו התואר 'קטן' באיזה שהוא וריאציה הופך מסתם משהו
למשהו חמוד, משהו שובב. ניסיתי להסתיר את החיוך אבל הרגשתי
נורא מטופשת - יאללה. שום דבר רע לא יקרה לי מקצת חיוך.
"הו, אריאל, מה שלומך הבוקר?", ניסיתי להישמע צינית.
"שלומי מצוין, אבל באמת שמעניין אותי מה שלומך את?"
עיניו הבריקו, מה שונה הפעם מהפעם הקודמת שנפגשנו שהיה כל כך
קר?
"אני צריך לדבר אתך, כמה שיותר מהר!"
"דבר, אני מקשיבה!"
הוא היה יפה מתמיד, משהו השתנה, אני בטוחה. תמיד אמרתי שאיך
שמישהו מרגיש משפיע על ההילה החיצונית שלו, פתאום הוא נראה
קורן יותר.
"לא!" גיחך, "לשבת,  ולדבר, לא על רגל אחת!"
"זה נשמע משהו חשוב, אני כבר כולי מסוקרנת"
לא, סתם משהו קטן שאנחנו צריכים ללבן, אם את מבינה למה אני
מתכוון..."
"אני אהיה אצלך במשרד עוד חצי שעה", הייתי חיבת להיות זו
שמחליטה, חוץ מזה שלא היה לי ראש לשיחה כבדה באותו רגע אבל גם
לא רציתי למשוך את זה יותר מידי.
אך, אריאל, מבחינתי הוא חלק מהאוויר פה בבסיס, אף פעם לא ממש
הייתי חובבת גברים, כן הם מעניינים אותי אבל לא בראש מעיניי,
סתם פרט שולי שלא יזיק עם יתרוצץ לי בחיים, אבל באמת שהפעם לא
יכולתי שלא לבחון, צעד אחר צעד את גופו כשהוא מתרחק. צעד אחר
צעד, קסם, לא יותר מזה, היה לו קסם אישי מטורף שעבד מצוין
לכיווני.
החצי שעה הזאת עברה לי כמו נצח, לרמוז לו?, לתת לו להרגיש שיש
מטרה מאחורי כל החמידות שלי עליו? או אולי ההפך, להיות קרה כי
אם הוא ישים לב אני עשויה לצאת ממש מטומטמת. אוי נו, נמאס לי
לחשוב יותר מידי. למה אי אפשר ללכת לפי אינסטינקטים וזהו, למה
הגלגלים במוח שלי לא יכולים פעם אחת לידום?. אני לא מפסיקה
לראות את דמותו מולי, מנסה לפרש כל מילה שאמר לי, כל הבעת
פנים, לעזאזל, איך אני תמיד נתקעת בסיפורים כאלה שאין להם
עתיד? פאקין שיט, הוא הפסיכיאטר שלי שדרך אגב אם הייתי במקום
הממונים עליו, הייתי מפטרת אותו מייד, כי לא ממש נראה לי שהוא
עושה את העבודה שלו כמו שצריך.

המשרד היה מלא בארגזים ריקים. התמונות שהיו על הקיר כבר אינן
שם יותר, קירות לבנים עם סימני רטיבות קלה מלמעלה. שולחן ושני
כיסאות, אלה הפריטים היחידים שניצבו בחדר- כאילו שרק מה
שחייבים נשאר, נראה לי מיותר לשאול אם הוא עוזב: "לאן אתה
עוזב?"
הוא לא ענה, שוב המבט הזה שכאילו עסוק במשהו אבל מנצל את השקט
בשביל לחשוב על הצעד הבא... "אריאל?", קראתי לאחר שתיקה די
ארוכה. הוא הרים עלי זוג עיניים עצובות, מת להגיד לי משהו
במבט, ואני מתה להבין. אני לא בטוחה אבל נדמה לי שראיתי אפילו
דמעה נוזלת מהעיניים היפות האלה, הוא מייד סובב אלי את הגב
ואמר: "טוב, שבי..."
ישבתי, לפקודתו, מביטה בתמהה למוצא פיו. מה יש לו להגיד לי,
ולמה זה כזה רשמי?
"אני עוזב כמו שהבנת, לא יודע לאן, אולי אני עוזב בכלל את
הצבא. די, מספיק, צריך להתחיל את החיים מתי שהו, כמה אפשר
לדחות את זה?".
הוא לא התכוון לזה, העיניים שלו אמרו לי שהוא לא עוזב מרצון,
אבל לא רציתי לצבוט אותו יותר אז לא שאלתי יותר מידי שאלות .
"ובקשר אליך...", נאנח בכבדות, "קודם כל את מבינה שאני לא אוכל
יותר לטפל בך.
אני מאמין בך, באמת! את עושה שטויות לפעמים אבל אני לא חושב
שיש פה בעיה שהייתי יכול לפתור, האמת שמההתחלה לא חשבתי שיש
כזאת. את מזכירה לי אותי, יותר מידי מזכירה לי אותי, רק שאת
נוטה לברוח כשלא נוח לך.  ובזה רק את יכולה לטפל. הלוואי
שיכולתי להכיר אותך יותר, נראה לי שיש לי הרבה מה ללמוד ממך"
רציתי לצעוק לו אז תכיר אותי יותר!, דמעות עמדו בגרוני, זהו?
אתה הולך? ומה יהיה מפה? שוב אני אשאר רק עם זיכרונות שקשה
להשתחרר מהם?, שוב אני אשאר עם עצמי?, העולם שלי מלא בשאלות
שאני אפילו לא יודעת למי להפנות אותם... חשבתי שהוא הבן אדם
הנכון לענות לי עליהם, אבל מסתבר ששום בן אנוש לא יכול לענות
לי תשובה מספקת.
אריאל נעמד מאחורי ועיסה את כתפי.
"יש דרך ארוכה לפנייך בחיים, אני יכול לנאום לך פה שעה על הדרך
שאני מאמין שעליך ללכת בה, אבל לכי אחרי מה שאת מרגישה, נשמע
קיטשי אבל תאמיני לי שיש בזה משהו, ככה את לפחות לא מרגישה
חרטה אחרי זה, חוץ מזה..."
כשהוא מתכופף לאוזני ולוחש לי "אני לא ממש רוצה שזו תהיה השיחה
האחרונה שלנו..."
התיישר מיד והביט לראות את תגובתי, פחדתי להגיב, מה הוא מצפה
לשמוע? איך לעזאזל אני אמורה להגיב?
"טוב, אז... נשמור על קשר?",
כל כך רציתי שירים אותי בזרועותיו עכשיו וינשק אותי כמו שמעולם
לא נישק מישהי, שיגיד לי:  מה זה נשמור על קשר, אני רוצה אותך
איתי תמיד.
"כן, נשמור על קשר!"
בן זונה קטן... אתה מנסה להרעיל אותי או משהו?, הלב שלי לא
מפסיק לדפוק ואני כבר מתה לעוף משם לפני שאני מתפרצת בבכי
מולו. מי נתן לך כנפיים לעזאזל? את מוכן להשתחרר קצת? לא יודעת
איך אבל אני יודעת שהוא רוצה, אי אפשר לטעות בדברים כאלה!
ישבתי על המדרכה בחוץ עם סיגריה, מהרהרת לעצמי. העיניים שלי
זזו מהר וכך גם העננים, לאן?, אני יכולה גם לבוא?, פתאום שמתי
לב לאיזה גוש שחור שזז לו לעט על הכביש... צב? מה לעזאזל עושה
פה צב?!, זה מסוג המצבים שנראים לי ממש בנאלים... כמו שפעם
נסעתי באוטו ומהמכונית שלפני נפלה פתאום ספה על הכביש שכמעט
פגעה בי והאמת שהייתה יכולה לגרות לתאונה מטורפת, אבל המצב
נורא הצחיק אותי. משהוא בי אפילו רצה שתהיה תאונה רק בשביל
לספר למשטרה: "כן, עשיתי תאונה בגלל ספה". בכל אופן לקחתי את
הצב מהכביש, כי שם בטוח לא היה יוצא ממנו משהו. פעם קראתי ספר
על סימנים, על זה שאלוהים כל הזמן מדבר אתנו, לא במילים -
בסימנים, במשך היום הוא שולח לנו כל הזמן סימנים כדי להנחות
אותנו. אבל אנחנו לא יודעים להקשיב לשפה הזאת, כל היום קוראים
מסביבנו דברים רק בשבילינו. ואנחנו נוהגים להתעלם. אבל צב?, מה
אומר לי צב?. באותו רגע החלטתי לקחת את העניינים בקלות יותר,
החלטתי לשנות את הגישה שלי, להפסיק לנתח כל דבר כי כבר נרכב לי
המוח מהשטויות של עצמי. החלטתי ללכת עם החיים, לאן שהם יקחו
אותי, פשוט ללכת ולא לחפש יותר מידי צמתים, לאלוהים יש תוכניות
בשבילי, הוא שבר כבר את הראש לפני - אז למה לי גם לעשות ככה,
גם ככה אני אגיע לאותו מקום. השאלה היא כמה אני אהנה בדרך
לשם.

קיבלתי ריתוק של 28 יום, באמת שיותר קטנים מזה הם לא יכולים
לצאת. יצאנו לחגוג את הבשורה בש"קם עם במבה וקולה קרה. מסתבר
שכל הבסיס כבר שמע, אח... איך שהשמועות מתגלגלות פה.
אני חולה על יום שישי בצהרים של ריתוקים. בבוקר הבסיס מתרוקן
לאט לאט, פשוט מדהים לראות את זה, איך אוטובוס אחרי אוטובוס
עוזבים את הבסיס מלאים בחיילים שמלאים עוד יותר בתוכניות לסוף
שבוע, מעניין מה אריאל מתכנן לסוף שבוע הזה?.
בכל אופן, אני לא זוכרת מתי פתחתי לראשונה את העיניים, אבל מה
שבטוח זה שלא היתה נפש חיה בחוץ כשזה קרה.
היום עצמו עבר די בקלילות, ככה, לסחוב עוד שעת שינה פה, שעת
שינה שם. סאני ועדי לא הפסיקו לשחק שש-בש, אני כבר מתחילה
להיכנע, לא משנה כמה אני אשחק, תמיד יבוא איזה גבר- מאלה
שאומרים: "דובל, ולא "דבל" וינצח אותי. אולי אני צריחה להתחיל
ללמוד מטעויות ולקחת פחות סיכונים?, גם כן סיכונים, לפעמים אני
שוכחת שמדובר במשחק שש-בש .
חיכינו ללילה, ידענו שיהיה משהו מעניין, לא תכננו כלום אבל
ידענו שאבי וניר תכננו.
החושך כבר ירד מזמן, ולומר את האמת נראה לי שכולם כבר הלכו
לישון, בעצם לא כולם.
הבנים הגיעו עם תיקים על הגב וכולי מסוקרנת מה הם מכילים,
למרות שזה היה די ברור. אני אוהבת בנים מאורגנים, גם אם מדובר
רק בפיקניק קטן לאור הירח, בחוף הים שמחוץ לבסיס תמיד טוב
להביא מלח. הרגשנו כמו בסרט המשך שמספר על כמה פרטיזנים
שבורחים ממחנה השמדה. החייל בש.ג כבר ציפה לבואנו, תמיד טוב
שיש קשרים בבסיס. זהו, אנחנו בחוץ. חושך מוחלט, הייתה מן הסכמה
שקטה בינינו, לפחות בין הבנות שלא משאירים אף אחת לבד עם אחד
הבנים כי ככה הם הבנים האלה, מבחינתם גם ביציאה למכולת יש
סיכוי שיצא משהו. ואם נותנים לאחד מהם תשומת לב קצת יותר
מהרגיל, הוא כבר בטוח שהוא מסודר להערב. משהו בפנים חנק אותי,
משהו בריגוש הזה של לעשות משהו שאסור. פסענו בשבילים שכבר
הכרנו בעל פה, כשחול וקוצים נכנסים לנו לנעליים אבל סבלנו
בשקט, כי ידענו שהנעליים האלו עומדות לרדת בקרוב. מי היה מאמין
שביום שישי בלילה יש בחוף אנשים, והבדיחה שניגנה ברקע הייתה
כמובן כמה פטאתי יהיה למצוא פה את הקצינים. המשכנו ללכת על
החוף, כמה שיותר קרוב למים, כי שם החול יותר נוח להליכה עד
שמצאנו פיסת חול נטולת זוהמה. מייד סימנו טריטוריה. הבנים פרשו
שמיכה גדולה ואיך שנחתנו עליה נפתח בקבוק הוויסקי הראשון,
שמיותר לציין שנגמר - עוד לפני שהספקתי להוריד נעליים ולרוקן
את החול והקוצים מקודם. ליל קיץ, היה חם והירח היה במצב קריצה-
כזה שלא סגור על עצמו, אם הוא מאיר בכלל הלילה או לא. בקושי
ראינו את הים אבל רעש הגלים לא השאיר לנו ספקות, כן, הוא שם!
אורן, אחד החברים של אבי וניר שהתווסף אלינו לא הפסיק לדבר,
מהאנשים שמדברים שטויות אבל אף אחד לא מפסיק אותו, כי נוח שהוא
ידבר עכשיו, נוח כי אם הוא לא ידבר סתם יהיה שקט מידי. אני
וסאני מחליפות מבטים של "הוא היה חייב לבוא?", היינו במצב רוח
קליל, הגוף היה הכי קרוב לקרקע והראש הכי קרוב לעננים. שתינו,
ושתינו, והתחלנו לרקוד יחפים על החול, בלי תנועות מוגדרות,
פשוט להזיז את הגוף הזה שלנו שכל כך רוצה להתנועע קצת . לא
עברו כמה דקות ועדי חזרה עם שני נודיסטים שהכירה, מתי לעזאזל
היא הספיקה לפגוש אותם?, השניים יושבים לידינו, או יותר נכון
איתנו רק בלי בגדים!, ערומים כביום היולדם!, (אתם לא מרגישים
שחסר לכם משהו?) וכל תזוזה של הגבר מזיזה את המחסנית שלו מצד
לצד, הוא כנראה הרגיש נורא נוח עם זה, שזה אפילו לא קטע לו את
רצף הדיבורים. אני יכולה להבין אנשים שמשתזפים בערום, אנשים
שמסתובבים בבית שלהם ערומים, אבל לתופעה הזאת אין לי הסבר ואני
גם מקווה שלא יהיה לי. שקלנו להדליק מדורה קטנה אבל למי לעזאזל
יש כוח לחפש עכשיו עצים ועוד בחוף ים. הדבר היחיד שהיה חסר
בשביל להפוך את הרגע הזה למושלם היה מוזיקה, לא יכלנו להביא
איזה טרנזיסטור קטן? אפילו כזה שקולט תחנות ערביות. האמת היא,
שלא רצינו למשוך יותר מידי תשומת לב מצד האנשים שהיו על החוף.
אתם יודעים, אנחנו לא בדיוק בחופש, אנחנו משחקים כאילו אנחנו
בחופשה והלכנו לים. ותוך כדי שומרים על ערך הייצוגיות, כמובן
שלא פסחנו על דבקות במשימה וחתירה לניצחון.

הגלים נתנו לנו תמונת רקע מטורפת. ואז כאילו היה מתבקש, אבי
הוריד את הבגדים ורץ למים. שמענו אותו מתענג על המים עד החוף,
אחריו נכנסו גם אורן וסאני. הסתכלתי עליהם מהצד, נהנת לראות
אותם נהנים. לא רציתי להיכנס, לא הייתי בטוחה שההנאה הזאת שווה
את הבאסה של אחרי- לצאת מהמים ומתחיל להיות קר וגרגירי חול
נדבקים לכל מקום בגוף. ישבתי על החוף והבטתי בהם משפריצים מים
אחד על השני ומשתגעים שם כמו ילדים קטנים, הם נראו כל כך
טהורים. "בואי כבר!" סאני קראה לי, "את לא יודעת מה את
מפסידה!", האמנתי לה!. "נו... די להיות כבדה, זה לא הזמן",
הוסיף אבי. בסופו של דבר נכנעתי, פשטתי את בגדי ורצתי למים. זה
היה מדהים. לא עוד התרחצות שגרתית במי הים התיכון ביום שבת
בבוקר ואני יכולה להישבע, שהמים נראו לי מתוקים באותו זמן.
הגלים שטפו אותנו והמים היו כל כך חמים, עדי וניר העדיפו
להישאר על החוף, למרות כל הקריאות שלנו - באמת שהם מפסידים.
הרגשתי את המים מחליקים בעדינות על הגוף שלי. הים קרא לנו
ואנחנו הלכנו אחריו, אורן נכנס לעומק ראשון, מתמסר לגלים
שלוקחים אותו ואנחנו אחריו. בשלב מסוים, הבנו שעמוק מידי אז
ניסינו לצאת - ואני מדגישה - ניסינו! באותו רגע התחלתי לראות
שחור בעיניים, כאילו הים הסיר את מסכתו!. הרצפה נשמטה מתחת
לרגלי ואני מנסה להיאחז במשהו, אבל אין ממש במה. הרגשתי כל כך
קטנה מול הים העצום הזה שכנראה הפרענו את מנוחת הלילה שלו אז
הוא כועס. תוך כדי שאני מנסה לשחות חזרה אני שומעת את כולם
צועקים שהם לא מצליחים לחזור, הכוח מתחיל להיגמר וכך גם הנשימה
אבל ידעתי שאסור לוותר. סאני צועקת לנו: "אל תצעקו זה לוקח
ממכם אוויר". ואני שמחה על כל גל שמגיע ולוקח אותי קצת קדימה,
אבל מחזיר אותי אחר כך הרבה אחורה. הגרון התחיל לצרוב מרוב
המים שבלעתי והמלח עכשיו נראה מלוח מתמיד והגלים לא מרפים.
הייתי באפיסת כוחות על סף התייאשות. ראיתי את המות מול העיניים
שלי, כבר עלו לי בראש הכותרות של מחר בעיתון. לעזאזל!, לא ככה
רציתי למות!, מי היה מאמין שלים יש גם צד כזה? כמה שאנחנו
קטנים!, אה אלוהים! זה מה שאתה רוצה להוכיח לנו כמה אנחנו
קטנים?.
אבי הגיע ראשון לחוף והתחיל למשות אותנו החוצה, הוא לא יכל
להתקרב יותר מידי כי אז היה מאבד את האחיזה שלו ונסחף שוב.
נשכבנו על החול ונסינו להסדיר את הנשימה. מעולם לא אהבתי את
האדמה יותר מעכשיו. הסתכלתי מסביב לראות שכולם פה אבל מישהו
היה חסר- אורן! קמנו מהר על הרגליים וניסינו לסרוק את האופק:
"אורן?" לא הפסקנו לצרוח, נזכרתי שתוך כדי ההאבקות של עצמי עם
המים שמעתי אותו מרחוק צועק: "תעזרו לי!". הרגשנו כל כך חסרי
אונים, הולכים על החוף הלוך ושוב בעצבנות מנסים לקלוט כתם
במים- כתם של אורן. לא מציל, ולא אף אחד שיודע לשחות כדי להציל
אותו. סאני התחילה לרוץ למים ואני אחריה כדי להחזיק אותה שלא
תיכנס - להציל אותו היא בטוח לא תוכל אז למה לתת לה ללכת?.
לעזאזל?! מה עושים?, החושך הזה לא ממש מועיל, "שמישהו ידליק את
האור" אבי צרח לשמיים כשהוא מניף את ידיו למעלה במן ייאוש שכל
כך הבנתי. אורן במים, עמוק במים, יש מצב אמיתי שהוא לא יחזור
ואנחנו לא מסוגלים לעשות כלום. התחלנו לרוץ לאנשים מסביבנו
שיעזרו, אבל כולם רק התאספו על החוף ולאף אחד לא היה אומץ
להיכנס לים עם גלים כאלה. פתאום ראיתי את ניר קם, פושט את
החולצה ורץ למים, תוך שניות הוא נעלם בתוך הגלים. לא יכלתי
לסבול את זה יותר, איזה טיפשים אנחנו שנכנסנו למים בלילה ועוד
הרשנו לעצמנו להיסחף!, אורן גם היה זה ששתה הכי הרבה ואני
בטוחה שזה לא עוזר לא עכשיו. לא נותר יותר מה לעשות אלה
להתפלל. התיישבנו על הרצפה, אני סאני ועדי. אני וסאני נטולות
בגדים - רק חזיה ותחתונים, קפואות ומפוחדות. ותוך בכי מטורף
התחלנו להגיד "שמע ישראל". הם כבר יותר מידי זמן במים  רק
אלוהים יכול לעזור פה - רק נס. אני לא ממש זוכרת כמה זמן זה
היה אבל מבחינתי זה היה כמו נצח. והדבר שהכי הטריף היה חוסר
האונים - שחבר שלנו שם ואין לי מה לעשות עם זה. ידעתי איך הוא
מרגיש עכשיו, הרי היינו שם לפני כמה דקות וזה מה שעשה את
העניין לקשה יותר, כי ידענו שאי אפשר לשרוד שם כל כך הרבה זמן
- ועכשיו גם ניר שם. לא נשארה בנו טיפה של אופטימיות. הבכי כבר
לא היה מייאוש אלה על אובדן של חבר. הרגשנו אשמים, לא יודעת על
מה ולמה, אבל הרגשנו אשמים שאנחנו יצאנו מזה והוא לא. איזו
אישה מבוגרת נעמדה מולנו בשילוב ידיים והסתכלה עלינו כמו על
חבורת פרחחים צעירים וטיפשים: "רק נס יעזור לו, כדאי שתתחילו
להתפלל!", ממש מעודד מצידה, שתלך לעזאזל היא והעצות שלה, זה מה
שלמדה במשך כל שנות חייה?, לתת עצות חסרות תועלת?, שתחזור
לנכדים שלה. ולמה היא עומדת פה אם גם כך היא לא עוזרת בכלום?,
הרי לקפוץ למים ולהתחיל לחפש אותם בין הגלים היא בטוח לא תקפוץ
אז אם היא עומדת פה כדי לחפש קצת אקשן לפחות שתסתום את הפה!.
הדם זרם לי בגוף בעוצמה מטורפת, אני לא מבינה אך לא קיבלתי
התקף לב באותו רגע - אם לא למות מטביעה אז מהתקף לב זה לפחות
נשמע יותר טוב.
הרמתי את ראשי להביט סביב, אחרי דקות ארוכות שטמנתי אותו בין
ידי וראיתי את כולם רצים לאן שהוא, כמו שוטה רצתי אחריהם. הוא
שכב על החול עם עיניים מגולגלות למעלה, אבי לחץ לו חזק על הבטן
ואז הוא התחיל להשתעל ולירוק מים. אורן ניצל, לא יודעת למה,
אבל לא הרגשתי עדיין הקלה. פתאום נזכרתי: "איפה ניר?", צעקתי
בהיסטריה, "הוא פה, תירגעי, הכל בסדר עכשיו" אבי ניסה בכוח
להרגיע את הרוחות ולהחזיר את המצב לקדמותו כאילו כלום לא קרה.
"זהו, זה נגמר - תודה אלוהים!" צעקה עדי, סאני עדיין רעדה לא
יודעת אם מקור או מפחד כי גם כשראינו שכולם פה, הטראומה הזו לא
עזבה אותנו. ישבנו מקובצים כולנו מסביב לאורן ששכב על החול
מנסה להחדיר קצת חמצן לריאותיו- ושתקנו! מנסים לעכל מה קרה פה
בדקות האחרונות, שתקנו כי לא ידענו מה להגיד, שתקנו כי שום
מילה לא תוכל למצוא את מקומה פה, הבטנו אחד בשני יודעים אבל לא
אומרים. יודעים שיש אלוהים שמביט בנו עכשיו  ואומר לעצמו משהו,
לא יודעת מה, אני גם לא מתיימרת לנחש אבל הוא בטוח אמר לעצמו
משהו באותו רגע. אורן פתח את עיניו והמילה הראשונה שאמר הייתה:
"תודה". ידענו שה "תודה" הזאת לא מיועדת למישהו ספציפי, אולי
לניר, אולי לאלוהים, אבל באותו יום אורן קיבל את חייו במתנה
ועל זה הוא אמר תודה!. עדי רצה והביאה את השמיכה שישבנו עליה
וכיסתה אותו, למרות שתוך שניה היא כבר הייתה ספוגה במים כי הוא
עוד שכב בנקודה הראשונה שיכל, כמה שיותר קרוב לחוף והגלים עוד
הגיעו עליו. אורן לקח את ידו של ניר, החזיק אותה חזק חזק
והתחיל לבכות, אף פעם לא ראיתי אותו בוכה ככה,  התחלתי לבכות
גם אני ואני בטוחה שאם הייתי רואה את הסצנה הזאת בסרט גם הייתי
בוכה. מאיפה לעזאזל היה לניר את הכוח לשחות בין הגלים האלה, מה
הסיכוי למצוא את אורן בניהם ועוד לשחות איתו חזרה לחוף?, אין
לי ספק! זה לא היה מלאך שאלוהים שלח, זה היה הוא בעצמו!
כל הדרך חזרה שתקנו, כל אחד עסוק במחשבות של עצמו ואני מברכת
על כל צעד שאני עושה. התקרבנו לבסיס שמחים שהגענו לרגע הזה ואז
נשמעו קולות של דריכת נשק. השומר כנראה חושב שאנחנו פולשים, רק
זה היה חסר לנו עכשיו, זה כמו שחייל שחזר מויאטנם ייהרג כי נפל
עליו פסנתר ברחוב. ישר קפצנו לשיחים מנסים לנחם את עצמנו שגם
ככה הוא בטוח לא יפגע. עדי התחילה לסמן ולצעוק לו: "אנחנו
מהבסיס, אנחנו מהבסיס!", עד שהחייל העילג הזה נרגע כמעט פרחה
נשמתי. כבר הפסקתי לחשוב, פשוט הלכתי כי צריך ללכת, נשמתי כי
צריך לנשום וזהו!
הגענו למגורים, מסתבר שבריאים ושלמים, ולפני שהתפצלנו כל אחד
לחדרו הסכמנו שלא מדברים על מה שקרה הערב, לפחות לא עם אנשים
אחרים. מה שהיה היה ונשמר בינינו!
ואחרי כל זה פשוט נהניתי להגיד להם: "לילה טוב!"