סתם ילדה בוכה על ספסל. תתעלם. אל תעצור. תמשיך ללכת.

יושבת על ספסל בגן ציבורי, ובוכה. זה לא שלא רואים כאלה דברים
מדי פעם. עצוב, אבל ככה זה. סתם עוד נערה, עטופה בסוודר גדול
וצבעוני. צבעוני מדי בשביל יום אפור כזה. סוודר כזה יכול לספוג
את כל הצער שהוא צריך.

אז היא בוכה. אז מה? זה לא הבעיה שלך. מה אתה, מד"א? עזרה
ראשונה נפשית? גם לך בא לפעמים להתרסק על איזה ספסל בודד
ולבכות עד סוף העולם, אם אתה מסוגל בכלל. אם תעשה את זה פעם,
מישהו יגלה עניין? מה פתאום. ככה זה עובד, וזהו. מה אתה צריך
את היגון הזה? לך תדע, אולי זה מדבק. לך הביתה, תתעלם מהסוודר
הצבעוני הזה. יש לך דברים חשובים ואפורים יותר לעשות. מה שלא
יהיו הצרות שלה, זה צרות של ילדים. זה כלום ליד הצרות שלך.

אלא שהיא נראית כאילו... איך להגיד? זה פשוט לא מגיע לה, מה
שזה לא יהיה. היא פשוט יושבת שם, מחבקת את הברכיים שלה, ספונה
כולה בסוודר הזה, ובוכה. בכי שקט כזה, בלי סצנות ובלי דרמה.
תמונה של עצב מזוקק.

כן, בטח. מה אתה מבין בזה בכלל. היא בטח בוכה בגלל ציון גרוע,
או שאיזה להקת בנים התפרקה.
אתה עושה צחוק? ככה לא בוכים בגלל שטויות. זה לא בכי של סתם.
מעניין מה מציק לה. צרות של גיל ההתבגרות, כנראה. אלוהים יודע
שלא חסר מזה. אולי מציקים לה בבית ספר. אולי היא ננטשה פה. מי
הדפוק שיעזוב פה ילדה כזאת, ככה, ביום אפור כזה, ועוד עם כזה
סוודר צבעוני? יש אנשים, שמגיע להם פשוט לתלות אותם. ישר, בלי
משפט.

לא, לא, אל תעצור. תמשיך ללכת. זה ממש לא יהיה טוב. איזו זכות
יש לך להתערב בכלל? למה נדמה לך שאתה יכול להבין מה עובר
מאחורי העיניים הדומעות האלה? למה, המצב שלך כל כך טוב שאתה
יכול להתחיל לעזור לאנשים אחרים בקבלנות? מה אתה חושב שאתה,
איזה קדוש או משהו?

אלא שמה שאתה באמת רוצה לעשות עכשיו, זה לתפוס את הכתפיים שלה,
לטלטל אותה חזק-חזק, ולהגיד לה שתפסיק כבר! תפסיקי לבכות! שום
דבר בעולם לא שווה שתשבי פה ותבכי ככה. אם צריך, אתה מוכן לעוף
מסביב כדור הארץ נגד הכיוון עד שהזמן יחזור אחורה, כמו סופרמן,
כשעוד פחות-או-יותר היה לנו אחד כזה. רק תפסיקי כבר לבכות!

שיט. מאוחר מדי. אתה רואה מה עשית, אידיוט? לא, שלא תעיז
להמשיך ללכת עכשיו, כי אז היא בטוח תשים לב. אם כבר עצרת, אז
תמשיך לעמוד פה עוד כמה שניות. אסור לברוח מילדה שבוכה, זה
פשוט לא בסדר.
מהר, תחטט בכיסים כאילו איבדת משהו. תבדוק הודעות בסלולרי.
תסתובב עם הגב אליה, אולי היא עוד לא קלטה אותך דרך כל הדמעות
האלה.

בטח יש לה חברים, לילדה הזאת. לפחות חברה אחת טובה, עוד מכיתה
א' או משהו. ובטח גם יש לה הורים תומכים, או לפחות אוהבים,
אפילו אם הם נותנים לה יותר מדי חופש על חשבון קירבה. אולי גם
אח או אחות, קטנים או גדולים, שהיא קשורה אליהם אפילו אם הם
ממררים לה את החיים לפעמים. בטח יש לה חבר. בחורות בגיל הזה,
שנראות ככה, אין סיכוי שהן יישארו לבד. היא בטח קוראת הרבה
ספרים ואוהבת ללכת לסרטים עם חברות שלה.

אז למה? למה את בוכה? מה, מה יכול להיות כל כך נורא?

אולי בכל זאת כדאי לעצור לשנייה, מה אכפת לך. להתיישב בקצה
הרחוק של הספסל, להציץ בשעון כאילו אתה מחכה פה למישהו. תחטט
בתיק שלך קצת, אולי נשאר לך שם איזה תפוז או משהו. אם תציע לה
תפוז, זה עדיין לא יתפרש כשום דבר. תפוז זה טוב בשביל דיכאון.
בעיקר בחורף.

אני יודע שאני לא מכיר אותך. ואולי אני לא מבין כלום בבני אדם.
אני סתם אחד. אבל אולי אם אני אשב פה כמה דקות, סתם לשבת, בלי
לדבר, אז אולי את תרגישי טיפ-טיפה יותר טוב. טוב לבם של זרים,
זה אחד הדברים המעטים הטובים שנשארו. כשסתם מישהו זר מרגיש
צורך לעצור ליד ילדה בוכה שיושבת על ספסל, כל התקווה שנשארה
בעולם נמצאת על הספסל הזה. לא הרבה, אני חושש.

כן, בטח. תגיד לה את זה והיא תפסיק לבכות ותתחיל לצחוק. או
שהיא תשלוף עליך איזה גז מדמיע, או שמישהו פה יתקשר למשטרה.
וזה יגיע לך. וותר על זה. אף אחד לא צריך אותך פה.

סתם ילדה בוכה על ספסל. אל תעצור. תמשיך ללכת.