המוות בא בשש
לקחת אותי, לא הייתי מוכן.
ידעתי שזה הזמן, הודיעו לי על זה קודם,
הכינו לי מקום מראש, לא הופתעתי.
אך עדיין, לא הייתי מוכן. הייתה לי תקווה,
הייתה לי אשליה, היו לי חלומות.
כל החרא הזה רק הרגיע אותי בערך, אבל כשצריך להתמודד עם האמת,
אז התקווה לא ממש עוזרת. המציאות מסלקת אותה והייאוש מתגבר.

המוות בא בשש
לקחת אותי, לא היה לו זמן לחכות.
בשש וחמישה הוא כבר היה צריך להיות אצל מישהי אחרת, מיוחדת,
אותה אחת שהזמינה את המוות איתי, לא הופתעתי.
היא בטח מוכנה, לה אין תקווה, לה אין חלומות,
היא מציאותית ועצובה, ואני חולם ושמח.
למה אי אפשר להיות מציאותי ושמח?

המוות בא בשש
ביקשתי שישב קצת, ויספר לי על עצמו.
רציתי לדעת יותר, הלקוחה של שש וחמישה לא רצתה לדעת כלום.
זה כנראה הזמן לחשבון נפש, 5 דקות מזדיינות לפני הסוף,
"כל עוד אנחנו נושמים, יש סיבה לחיות, יש סיבה לקוות ולהאמין
כל עוד נרצה להיות חזקים, נהיה כאלה,
כל עוד נרצה לחיות, נחיה.
אסור להישבר, להזמין את המוות", הוא עסוק גם ככה.
הלקוחה של שש וחמישה נשברה, היא הזמינה את המוות,
ולכן המוות הגיע ולקח אותה. את חברה שלי, זכרונה לברכה.

המוות בא בשש
לקחו לו 5 דקות שעברו כמו נצח להגיד לי שאין לי איידס,
הוא קבע איתי שעה אחרת, זה מוזר, אני כבר לא זוכר אותה.
הוא נראה ממהר, כאילו יש לו עוד לקוחה עוד 5 דקות...