בעולם של פרפרים רבים, ססגוניים ומרהיבים ביפי כנפיהם, נולדה
וגדלה נסיכה.
היא נולדה מאושרת, ורוב רובם של חייה היו מאושרים.
היא אהבה לרוץ בשדות שסביב לארמון עם הפרפרים, היא אהבה שוקולד
וגלידה, היא אהבה את הסוסים בארמון, היא אהבה לצייר ולשיר בקול
רם וככל שהתבגרה היא הבינה שהיא גם אוהבת אנשים.
היא חשבה שתפקידה בעולם לעשות לאנשים טוב בלב, והיא התאמצה
בחינניות וגם הצליחה.
אבל אנשים גדלים והנסיכה שלנו לא רצתה תמיד לגדול.
היא חשבה שנשים כשהן הופכות נשים והן כבר אפילו לא "ילדות
גדולות" לא יכולות להרים מבט לשמים ולדבר עם כוכבים בלי שזה
ייראה מצחיק, שהן לא יכולות ללכת עם גרביים לא מתאימות ובגדים
מחוץ לכל אופנה, ושהן חייבות לשמור על הגיזרה ולא יכולות לאכול
רק ממתקים.
אז היא קצת האטה את הקצב.
עד שיום אחד היא הסתכלה סביבה והחליטה- כן, בהחלטה, שלה, של
ילדות גדולות, שהגיע הזמן לגדול.
והדבר הראשון שהיא עשתה היה להבטיח לעצמה לא לשכוח לרוץ עם
הפרפרים, ללטף סוסים, לשיר שירים ולעשות לאנשים טוב בלב. היא
תמשיך לדבר עם כוכבים, אבל אולי כדאי שתתחיל לשמור קצת על
הגיזרה ולהיות באופנה.
והדבר הבא שעשתה היה לחפש מראה.
היא לא חיפשה סתם מראה, היא חיפשה מראה הראויה לה, כזו עם
שוליים מצופים זהב, כזו שקורנת החוצה בחביבות ולא מבליטה רק
פגמים של אנשים. כזו שקרני אור שנשברות ומוחזרות מתרפקות עליה.
כי זו צריכה להיות המראה שתתאים לה. לא רק כנסיכה, אלא גם
לה, לעצמה.
בסופו של דבר, לאחר שחיפשה שנים וכבר השתוקקה למצוא מראה
שתסייע לה לגדול, הגיעה לחנות הנכונה ומצאה מראה שהיתה קרובה.
היא כבר כל כך רצתה והיתה כבר די גדולה, שידעה שהמושלם ייתכן
ולא יהיה קיים והיא לקחה את המראה הזו לביתה.
היא בילתה ימים שלמים מול המראה, כשזו באמת מחייכת אליה
בחביבות חזרה. היה לה טוב איתה. היא יכלה להשתנות ולהתפתח
למולה, לשחק איתה בפרצופים או ללבוש בגדי גברת. היא הייתה מראה
כמעט מושלמת.
הנסיכה מצאה את עצמה רצה אליה יום יום ומבלה שעות מתבוננת בה,
ושואפת תמיד להיות לצידה.
אבל זה הפסיק מלהיות בריא לה. כי מתבוננת במראה, בהשתקפותה
הזוהרת, שכחה עד כמה נהנתה מפרפרים בעבר, רבים מהשירים שלה.
היא שכחה שנוסף על בבואתה היא יכולה גם להנות ממבטים לכוכבים.
עד שיום אחד זה היכה בה.
המראה הזו שהיא הגיעה אליה, זו שהיא שמחה ואהבה לעמוד מולה, לא
היתה מתאימה לה.
ואז היה זמן של קושי, כי מראה שמראה לך פנים מחייכות וצוחקות
חזרה, מראה שגורמת לך להרגיש נחשקת ויפה היא לא דבר של מה
בכך.
אבל היתה לה הידיעה שהן לא נועדו אחת לשנייה.
היא לא חשבה לרגע לנפץ או להשליך אותה.
לו היתה זו מראת קסמים היא היתה יודעת זאת בעצמה. והזוהר אכן
(אולי) הועם.
היא הניחה אותה בחזרה בחנות, כשנקודות הזהב בה לוטשו וברקו
החוצה. היא שמחה על השהות איתה ועל מה שהיא הפכה להיות בזמן
הזה אבל היא ידעה שהמראה הזו כנראה שייכת לילדה אחרת, כזו
שתרגיש נכון בכל כך הרבה שעות מולה, ולא כזו שבעצם תתגעגע לא
להשתקפות של עצמה, אלא לסערות של טיפות גשם או קרני שמש
שמגיעות מבחוץ וגם לפרפרים.
אז היא הניחה אותה, הנערה הזו ונפרדה ממנה לשלום, והלכה בחזרה
לעולם המופרע והנפלא של ילדות , מקום שלא תמיד גדלים בו אבל
עדיין נהנים, ואכן קרו לה עוד הרבה הרבה דברים נפלאים... |