פנים אטומות עם מבט מזוגג בוהות.
סיגריה נשרפת, רעש הטבק המתלקח כשאוויר טהור מתערבב בו, עובר
דרכו ומקבל את כל התכונות הנחוצות להקלת הכאב.
רעש גלים שנשברים בסלעים, אך מעקלים אותם בו זמנית.
דמות אדם עירום, עומד על צוק ופונה לים.
עשן אופף את ראשו כשהוא משחרר ונותן לכאב לצאת ממנו.
לוקח עוד סחיבה ממקל הקסם.
גב עירום על רקע אופק ובו ירח צהוב, זרנוקי מים עפים השמיימה,
מנסים לחזור למקורם.
בין רגליו זונה על ברכיה, בגדיה הזולים עדיין עליה, מעניקה לו
חסד.
אך הוא לא עליה מסתכל וגם לא נוגע.
לאופק עיניו מביטות, רואות מעבר לזמן.
סיגריה עושה מסעות בין שפתיו לחופש וידו השניה תלויה לצידו
ברפיון.
ניתן לשמוע שהזונה עובדת במרץ, בטח ממהרת לעזור לעוד בחור להקל
על כאביו.
פניה לא נראות מבעד לעכוזו, אך ברכיה אדומות, "יום לא טוב
לחצאית" בטח חושבת לעצמה.
רעש הטבק המתלקח,
עיניים זגוגיות עטופות במעטה של אדישות ומביטות מעבר לזמן.
הירח משנה את צבעו ללבן, נותן לדמות צבע דהוי של מוות
והעשן, ערפל סמיך של כאב שנוזל מנחיריו ומשפתיו.
היה אדם שאמר שאדישות היא הדרך לאושר.
ובאמת, מה לנו עם רגש, כאב, דיכאון, קנאה, אכזבה.
יקום התמים ויגיד, אהבה!
ונסתכל עליו אנחנו, המפוקחים, ונראה בו אותנו לפני שנה או
שתיים ונדע שאין טעם לומר דבר, גם לא נרצה בכך כי אדישים אנו.
אולי פעם היינו מקנאים בו, בדעותיו, באופטימיות. אך לא בעולם
אופטימי חיים אנו.
מציאות הרגש הוטבעה בלבנו וזה פועם בסתר שמא נדע ממנו.
כך בחוסר רגש עומד אני כאן ואתם לידי, על צוק המשקיף לים.
וכשהגלים מתנפצים בסלעים ומשפריצים מים השמיימה, מנסים להחזיר
אותם למקורם בעננים,
משפריצים אנו את רגשותינו האחרונים, מנסים להחזיר אותם
למקורם.
וכשהעננים בכו ואמרו "נוזלים אלו כבדים עלינו" והחזירו אותם
לים,
בכית ואמרת שלא נוכל לאהוב ככה.
הסיגריה נשרפת, מקבלת את הצורה של הזין שלי, הזונה ממלמלת משהו
ברקע על זה שלא הייתי צריך לתת לה את אהבתי ויורקת אותה על
הצוק.
היא מזכירה לי אותך ואיך ירקת את אהבתי.
עומד עירום, מול הים, עם זין שמטפטף את אהבתו האחרונה.
מהסיגריה מתיימר עמוד עשן, עשן שמצטבר לענן שלי, ענן שלעולם לא
יוריד גשם.
הסיגריה נופלת לתוך שלולית של אהבה שהקדשתי לאיזה זונה והיא
ירקה אותה.
והסיגריה נכבת.