אתמול עשיתי קרחת.
כולם באו ואמרו לי כמה אני אמיצה.
הם לא יודעים שלהיות אמיצה,
זה להסתכל קדימה ולדעת שיש תקווה...


בשיעור היסטוריה הייתה לי סחרחורת.
המורה התקשרה לאמא.
אמרה לה שאני חולה.
היא לא יודעת שלהיות חולה,
זה לא לעמוד על הרגלים 2 דקות שלמות בלי להקיא את הנשמה.


כשכל החברה מהכיתה ראו סרט,
הם בכו.
הגיבור שם היה מסכן.
אהבת חייו לא רצתה אותו.
אני בכיתי גם.
הם לא ידעו, שאני בוכה על גיבור אחר.


המורה למדעים קבעה מועד למבחן.
כולם היו מתוסכלים.
לא ידעו איך הם יספיקו ללמוד בזמן.
גם אני הייתי מתוסכלת.
לא ידעתי אם יהיה לי הכבוד לחיות עד אז...

רק בשביל לחסוך אי נעימות/ודאות...
אני בסדר... הכל נכתב מהדמיון...