"מכונת כתיבה?, פטיפון? באיזה מאה אתה מדמיין שאתה חי?" שאלה
הנערה בחיוך. שפתיה נמתחו על לחיה כך שהקצה הימני של שפתיה היה
גבוה מעט מהקצה השמאלי, דבר שהשווה לחיוכה עוקם שובב, ממנו
צמחו לעגנות ואף ממזריות.
"אה, אני צריך לכתוב באמצעות מ ש ה ו" גמגם הסופר, טון הדיבור
שלו מגלה את היעדרות האמינות מהנימוק. האטמוספירה בדירה הקטנה
הייתה ישנה, הרהיטים המעטים - שולחן ומיטה ויקטוריאנית - היו
עשויים עץ אורן בהיר ותואמים זה לזה, בעיקר בהתקלפות הצבע.
הפטיפון היה מונח על הרצפה הלבנה, בפינת החדר. מעליו במדויק
היה תלוי מדף מתכת ועליו כתריסר תקליטים בעטיפות צבעוניות, על
מדף אחר היו מונחים חמישה ספרים, לא עבים במיוחד. כן, היה משהו
מאוד ישן ורומאנטי באורח החיים שניהל הסופר, אבל החזות הצינית
הייתה הכרחית על מנת להתגונן מהלעגנות של הנערה הערומה, ואין
פה הכוונה רק לחיוכה העקום, כל טפח וטפח בגופה הגמיש - בחזותה
הבהירה - שידר עוקצנות וחדות. שיער השחור היה חלק ומבריק, פרוע
מעט, כמצבה למעשה אהבים, כמעט ונוגע בכתפיה הלבנות. בעוד השיער
מהווה מסגרת לפנים החיוורות, עיניה השחורות והגדולות התבלטו
מתוכן בעזות, מנהלות מלחמת אור בחושך עם השפתיים הורדרדות.
היא קמה מהמיטה אל מדף התקליטים, מעיינת בהם כביכול.
"והפטיפון?" היא שאלה "בגלל שאתה צריך לשמוע מוסיקה באמצעות
משהו?"
"למעשה," הוא התעשת "זה סיפור די ארוך, את רוצה לשמוע את
כולו?" היא הנהנה בראשה, שיערה התבדר ימינה ובשמאלה בחטף. "אבל
רק לפני רגע טענת שברצונך לדבר איתי על דבר מה חשוב." הסופר
היה בהיר שיער, פניו היו מלאים בזיפים דוקרניים אך עיניו רכות.
פאות עבות נמתחו על לחייו הוא לבש רק את תחתוניו אך היה מכוסה
בשמיכה דקה. הוא שכב על המיטה והביט באחורי העירום של הנערה.
"ספר לי, אני אחליט מתי נשנה את הנושא לדבר החשוב שיש לי לספר
לך."
"מוסכם, אספר על אח של אמא שלי ועל האוסף של אלף התקליטים
שהוריש לי."
"אלף תקליטים?" היא התעניינה והפנתה אליו את פניה.
"למעשה אלף ושתים-עשרה." השיב.
"ספרת אותם?" החיוך הלעגני שב על פניה.
"חדלי רגע לדבר וייתכן שתביני."
"המשך".
הוא היה גדול ממנה בעשר שנים, אבל לא הקדיש לכך חשיבות רבה
כיוון שהעשור שהפריד ביניהם, שנות השבעים, לא היה חשוב לכאן או
לכאן בהילקח בחשבון מכלול האירועים שתפסו בו את מקומם. דברים
חשובים מעטים קרו באותם עשר שנים ותוצאותיהם של רובם קיזזו זו
את זו בחשבון הסופי. הוא היה בן 28 והיא בת 18, מתי מעט זוכרים
את שנות השבעים, וגם הם, בדרך כלל טועים לחשוב שהם התרחשו
בשנות השישים.
"זה התחיל לפני שבע שנים. ירשתי מדודי אלף ותריסר תקליטים,
והמועד של פטירתו היה מושלם, כיון שסיפור התרוצץ לי במוחי ולא
היה לי כיצד לכתבו, בחרתי חמישים מתוכם שלא אהבתי, מכרתי אותם
ובכסף שהרווחתי - 50 דולר לפי החישוב של דולר לתקליט - רכשתי
את מכונת הכתיבה הישנה שניצבת על השולחן."
"אני סופרת פה אך תריסר, מה אירע לתשע מאות וחמישים נוספים?"
"שוב מכרתי, חמישים בכל חודש, לשם כלכלה. בכל פעם את החמישים
הפחות אהובים עלי."
"מדוע לא עבדת?"
"כיוון שרציתי להתרכז בכתיבת הסיפור, שנה וחצי ארכה כתיבתו."
"עדיין נשארו בידך 62 תקליטים."
"כאן טמונה התשובה לשאלתך, מדוע אני מחזיק בפטיפון. את החמישים
האחרונים מכרתי ובכסף זה קניתי את הפטיפון שמונח מושפל
לרגלייך, כדי שאוכל לשמוע את התריסר האחרונים, הם האהובים עלי
באמת"
"עד אותו יום לא היה בידך פטיפון? כיצד ידעת אילו תקליטים אתה
אוהב ואילו למכור?"
"ניחשתי, על בסיס שמות השירים שעל העטיפות."
הנערה היססה לרגע, עיניה הגדולות צפו. הסופר התהפך ושלח את ידו
לצד המיטה, דלה משם חפיסת סיגריות ומצית, דחף אחת לשפתיו
בזריזות והצית אותה.
"ניחא, אתה באמת מצפה שאאמין כי חיית על 50 דולרים בחודש?"
"את לא?" הוא שלף את הסיגריה מפיו ונשף ענן קטן. הסופר נשכב,
ידו תחובה מתחת למראשותיו והביט בתקרה.
"אני נותנת לך להתענג מהספק, אבל לבטח היית צריך מקורות מימון
נוספים?"
"ניגנתי בגיטרה במועדון בעיר."
"כעת אני יודעת שאתה משקר, הרי אינך יודע לנגן!"
"אינני משקר, אני מספר סיפור, את יודעת כי אני סופר."
"סיפור דוקמנטרי או בדיה?"
"האם זה משנה?"
"אני מניחה כי לאו."
"אם כך, זהו סופו של הסיפור."
"עדיין חסר דבר - מה."
"כיצד את יודעת? זהו הסיפור שלי."
"אמת, אבל עלי לדעת מהו אותו סיפור נפלא אשר כתיבתו ארכה שנה
וחצי."
"אין הוא נפלא כלל וכלל, זהו סיפור על נער ושמו ארווין, נער
צנום הוא ורגיש כמו הטובה שבטלנובלות."
"ומה מעשהו?"
"הוא נוסע באוטובוס, היעד אינו חשוב, רוע מזלו משחק כאן תפקיד
מכריע."
"האמנם כה רע?"
"נורא ואיום. כל המקומות לישיבה תפוסים, מלבד שניים, על אחד,
שמה גברת נכבדה את סל המצרכים שלה ונותר פנוי רק זה שמולו,
וזהו למרבה הנאחס, מקום שהפוך לכיוון הנסיעה, ציינתי כבר
שארווין רגיש במיוחד?"
"בפרוטרוט".
"וקיבתו?"
"רגישה גם היא?"
"בדיוק. הוא סובל מבחילה במשך כל הנסיעה."
"האם יש סוף לסיפור מזוויע זה?"
"הוא מקיא אל תוך סל המצרכים של האישה."
"אפשר למשוך את שאלתי חזרה, כאילו מעולם לא יצאה מפי?"
"לו רק היה אפשר לעשות כן עם כל שאלותייך."
היא צחקה.
"את מנפחת את כל זה לחינם, הרי רק אתמול רוקנת את קיבתך שלך
לאסלתי."
היא משכה בכתפיה, בעדינות היא שלפה את אחד מהתקליטים מאריזתו
התכופפה והניחה אותו על הפלטה של הפטפון. תנועותיה לא היו
יציבות, כי היא ידעה שהוא בולע אותה בעיניו. הם נפגשו ברכבת
הפרברים לפני שלושה חודשים, רכבת אליה הנערה ניסתה להתפלח מבלי
לשלם, הסופר ישב בצדו השני של הקרון והבחין בחששה כשהכרטיסן
החל עובר בין הנוסעים. הוא קם והתיישב לידה לפני שהספיקה
למחות, כשהכרטיסן הגיע אליהם הוא התנצל ששכח לקנות לאחותו
הקטנה כרטיס ושילם עליה. היא לא אמרה מילה ובתחנה הבאה ירדה,
הסופר לא ויתר ועקב אחריה עד שהגיעה למסעדה בה עבדה הנערה.
בשבוע שאחר כך הוא הגיע לאותה מסעדה בכל יום ויום, היה יושב
בשולחן פינתי, מעשן שותה קפה ומתעלם ממנה לחלוטין. בתחילה
סירבה להודות בפני עצמה כי הוא מקסים אותה, לבסוף ניגשה אליו,
כביכול על מנת להחזיר לו את דמי הכרטיס, הוא העז ופתח בשיחה,
וכעבור שעה קלה התאהבו זה בזה לחלוטין.
"האם כעת אדע מה הדבר החשוב שעומד לצאת מפיך?"
המחט נגעה בתקליט ומוסיקה שקטה החלה מתנגנת.
"עדיין לא."
"אם כן?"
"ספר לי סיפור אחר, אבל היטב עם שנינו, ספר סיפור מעניין, למען
דמיוני יתגרה וכבודך יורם מעט."
הוא שתק.
"האם אין סיפור כזה?"
"ישנו."
"אם כך, דבר."
"אספר לך על הארכה שניתנה לי."
"מי המו"ל חסר עמוד השדרה שייתן לך ארכה? לכמה זמן ולאיזה
סיפור?"
"אימי, 28 שנה, סיפור חיי."
היא הרצינה. "אינני מבינה."
"לפני 28 שנים אימא שלי הייתה בת 17."
"ובהריון ממך?"
"כן, ומבלי לדעת מיהו אבי ומבלי כל אמצעים לגדל את הילד."
"ומה היה בכוונתה לעשות?"
"להפיל אותי, לרצוח אותי כשאני חסר ישע מכדי לצרוח."
"נשמע הוגן למדי, אינך חושב?"
הוא נעץ בה מבט כועס.
"אני מצטערת, המשך."
"אין מה להמשיך, אני לא יודע הרבה פרטים אודות מה שהתרחש. היא
הלכה לרופא, למרות שאינני בטוח שהיה רופא אולי סתם שרלטן."
"קצר" היא ביקשה משראתה עד כמה קשה לו הגיית המילים.
"המרפאה הייתה מלוכלכת. עצם חיי נתון לחוש ההיגיינה של
אימי.".
שניהם שתקו לרגע קל, היא ניגשה אל המיטה ורכנה מעליו, אבל רק
על מנת להגיע אל חפיסת הסיגריות, אצבעותיה בקושי הגיעו למטרתן
אך לבסוף הצליחה לדוג סיגריה אחת. היא שלפה מבין אצבעותיו את
הסיגריה הבוערת והדליקה את זו שלה.
"האם אתה אסיר תודה על חייך?"
"לעיתים."
"ועכשיו?"
"בודאי." הוא חייך.
"ובכל זאת, מה היית מתקן?"
"אין צורך בכל שינוי. יש לי בית, עבודה שאני אוהב אישה יפה
ומעורטלת יושבת לצדי, מחשיב אני את עצמי בר מזל."
"אבל בודאי אתה רוצה בדברים נוספים?"
"אולי ארצה בעתיד, אך לעת עתה אני שמח."
"למשל? מה אתה חושב שיחסר לך?"
הוא חייך "שמת לב שאת מאוד לוחצת? חוקרת אותי כאילו רצחתי את
נשיא העולם."
"אני לא חושבת שיש נשיא לעולם."
"בודאי שלא. הרי רצחתי אותו."
היא חייכה "וגם שינית את הנושא..."
"לא ידעתי שיש לנו נושא."
היא עצרה לרגע והביטה בו "אנחנו מדברים על ההריון שלי."
""את בהריון?" הוא נדהם. כל כך הרבה שאלות רצו במוחו, כל כך
הרבה דברים שהוא רצה לדעת. אבל הוא המשיך לשתוק.
"כן." היא אמרה לבסוף.
הסופר חייך חיוך גדול ומלא רגש, עיניו הבריקו. הוא התרומם מעט
וחיבק אותה. הנערה הייתה כה מאושרת עד שלא יכלה לעצור עצמה
והחלה לבכות.