"זהירות- כלב בחצר!" התריע השלט, שהיה תלוי על גדר הלבנים של
משפחת נידל ברחוב היקינטון 13, שזה לא רחוק מאיפה שבית הספר
שלי נמצא. גם כן בית ספר, מקום טיפשי, המחנכת רצתה שנמצא מיתוס
ישן ונפריך אותו לשיעורי הבית היום, אני אפילו לא זוכר באיזה
מקצוע זה היה. אד חשבה שזה נורא אירוני שמסתכלים על הבולדוג
הגדול בציור ורואים אחר כך שזה רק החתול הצולע שלהם שמחניק
יללה ביאוש כשאנחנו עוברים לידו, ובאמת אם חושבים על זה, אז זה
די מצחיק.
היא הפנתה לו מבט מזלזל כזה, היא כל כך הרבה יותר טובה ממנו,
והוא אפילו לא שחור. ירקתי עליו.
אד היא החברה הכי טובה שלי. במקור קוראים לה אדריאן אבל כבר
מזמן שאני קורא לה אד. אין מישהו בעולם שאני מכיר עם יותר מזל
ממנה. היא כבר ניצלה מלמות 8 פעמים שלמות, אפילו שפיגוע אחד
אני לא לגמרי מחשיב, כי בכלל לא היו בו הרוגים. היתה תקופה
ארוכה שהיא היתה מסתובבת בלילות ברחובות, מחפשת איך לשרוד, מה
לאכול; אני מעריץ אותה איך שהיא יצאה מזה. יש פלאשבק שלא יעזוב
אותי אף פעם, אני רואה אותה ישנה בתוך ערמה של זבל, מלאה כולה
בשריטות. אופנוע בלם רבע מטר ממנה; היא התחשמלה ממזגן; היא
טבעה בבריכה; ובכלל, היא גם נולדה בטעות, שזה כבר נס בפני
עצמו. ככה אני חושב.
אני מלטף את הגופה שלך והעיניים שלך כל כך יפות גם כשהן
עצומות, המגע שלך עדיין רך כמו תמיד וזה מציף אותי באושר. אמא
תכעס מכל הדם בחדר ועל הסכין שהיא הכי אוהבת, זה סכין כזה של
עגבניות, הוא נורא דק ויש לו צורה משונה, באמת כדאי שאני אשטוף
אותו מהר ואחזיר.
אני מרוקן את צלוחית האוכל שלך לפח, אהבתי אותך, אד, אבל הייתי
חייב לבדוק את זה, את מבינה? אני לא יכול לספר שהכלב של השכנים
אכל לי את המחברת, הוא בכלל חתול, הייתי חייב לנפץ איזה מיתוס
טיפשי, אני אפילו לא זוכר באיזה מקצוע זה היה, אוף, אד, את
שומעת אותי? אני יורק על עצמי שוב ושוב, זה לא עוזר, אין לכם 9
נשמות, נשבע לך, אד.
|